"ראינו רעות אדירה. אנשים צריכים להכיר את הסיפור הזה"

"אנשים צריכים להכיר את הסיפור הזה, לדעת מה הלוחמים שלנו עברו שם", זו הבקשה היחידה של אביב, יהונתן ועודד, רגע אחרי שהם מסיימים לגולל בפניי את אותו הלילה לפני כחודש בדרום לבנון, "זה היה קרב גבורה, לא פחות". 

"הגענו לפעילות הזו עם ביטחון עצמי מאוד גבוה, עם המון אמונה בעצמנו וביכולות שלנו", פותח רס"ן (במיל') עודד, סמ"פ בגדוד 9220 בחטיבת עציוני, את הסיפור על מה שהחל כמבצע פשיטה על תשתיות טרור בכפר סמוך לגבול. 

שעות אחדות קודם לכן, עוד יכלו הלוחמים לשמוע את השקט האופייני כל כך ליום כיפור, שחתם את נוהל הקרב שערכו לפני כניסתם השנייה ללבנון.

"הרגשנו שהניסיון שצברנו בפעילות הקודמת, בתור חטיבת המילואים הראשונה שחצתה את הגבול הצפוני, עומד לשחק לטובתנו", הוא מסביר. "ידענו שמדובר במשימה רצינית, והיינו מוכנים להסתער קדימה".

"שומעים את השריקה הראשונה - ופיצוץ"

עם שקיעת השמש, הם העמיסו את הציוד על הגב ויצאו לדרך. כשהחושך השתלט לגמרי על השמיים, כבר דרכו על אדמת לבנון. "הפלוגה שלי ואני חוצים ראשונים ומתמקמים בעמדות", ממשיך רס"ן (במיל') עודד, "הלוחמים שאני מוביל משמשים למעשה כ'כוח רתק' בעל יכולות אש נרחבות".

צילום: יהונתן כהן

אחריהם, חוצה פלוגת החוד, מוכנה לפשוט על יעד הטרור של חיזבאללה. "חולפת בקושי חצי שעה לפני שאנחנו שומעים את השריקה הראשונה - ואת הפיצוץ", משחזר רס"ל (במיל') יהונתן, סמל מחלקה בפלוגה, את הרגע בו הקרב התחיל. "מדווחים בקשר שטיל נ"ט פגע בכוח. בשלב הזה לא מבינים מי בדיוק נפגע או מאיפה הוא נורה, ואנחנו מיד עוצרים וממהרים למצוא מחסה".

לאחר כמות נכבדת של אש ופצצות מיסוך של צה"ל, הצליח הכוח שנפגע להתפנות באופן עצמאי, והפיקוד מחליט להמשיך במשימה ממיקום אחר. "מאותו הרגע הפעילות הופכת למורכבת פי כמה", מבהיר סרן (במיל') אביב, מ"מ בפלוגה של רס"ל (במיל') יהונתן. "ברור לכולנו שלא מדובר באירוע של ירי נ"ט בודד".

"לא נוצרים את האש"

"ואכן, תוך כמה צעדים אני שוב שומע את אותה שריקה חדה", הוא ממשיך, "אני מסובב את הראש ימינה ורואה הבזק לבן-אדום, ומהר מוצא את עצמי עף באוויר מההדף ופוגע באחד הסלעים במקום. אני פולט אנחת כאב, אבל ברגע שאני מתחיל לשמוע צעקות - אני קם על הרגליים".

הוא מתחיל לסרוק את המקום בחיפוש אחר הפצועים, למיין אותם לפי חומרת הפגיעה ולסייע בטיפול רפואי: "אני סופר אחד, שניים, שלושה, ועדיין ממשיך לשמוע את הקריאות. בשלב הזה הנגביסט שלי, שמתפקד כחובש באזרחות, תופס פיקוד על הטיפול ואני מכריז בקשר על אירוע רב נפגעים".

צילום: יהונתן כהן

באותם רגעים, מבינים לוחמי הפלוגה שהם צריכים לעצור במקום ולחפות על הפצועים. "אנחנו מקבלים פקודת אש", מפרט יהונתן על אותם רגעים, "במשך דקות ארוכות אנחנו לא נוצרים את האש לכיוון שממנו חושדים שירו עלינו".

גם כוח הרתק, ובו רס"ן (במיל') עודד, פועל בשיא העוצמה. "בנקודה הזו, אנחנו אלו שנמצאים הכי עמוק בשטח, ובעמדת תצפית על כל האזור", מספר הסמ"פ, "אנחנו מכווינים בלי הפסקה אש ארטילרית, אווירית ומיסוך עשן".

המחבלים משגרים טיל נ"ט שלישי לעבר כוח הרתק, שפוגע סמוך לעמדת מקלע הרימונים: "אני מכריז בקשר הגדודי שאנחנו נמצאים במארב ועולה מול המג"ד, שנלחם עם הכוח השני",  נזכר רס"ן (במיל') עודד, "כשאני מבקש לשפר את המיקום, אני מקבל פקודה ברורה שמלווה אותי לאורך כל שאר הקרב: 'תישארו בדיוק איפה שאתם, אתם מצילים לנו ת'תחת'".

כשאבק הקרב מתפזר

חילופי האש ממשיכים בשלב זה כבר שעות ארוכות, ואחרי פגיעת נ"ט רביעי, מכריזים בגדוד על נסיגה. "אנחנו מתקדמים חזרה לכיוון הגבול, כשאנחנו כל הזמן נמצאים בחיפוי, מוודאים שהאויב לא אחרינו", מבהיר רס"ל (במיל') יהונתן, ורס"ן (במיל') עודד, שעומד באותם רגעים בראש כוח הרתק, מוסיף: "אנחנו כל הזמן הזה נשארים בחיפוי, בתור העקב בקרקע של הגדוד. במקביל, התותחנים, הטנקים והכוחות האוויריים ממשיכים לספק אש ולמסך את היציאה של הכוחות".

הפלוגה התוקפת כבר נמצאת בשטח ישראל, וכעת מגיע תורו של כוח הרתק לסגת מהמקום. כשהתחילה להאיר השמש, הם מעבר לגבול, בארץ. "אני עומד בפתח המעבר ומקבל את כולם, מוודא שכל הלוחמים נמצאים", מציין הסמ"פ, "מעבר לחומה אני רואה את הפצועים, כולם בשלבים שונים של טיפול ופינוי".

לפני שהם מספיקים להתרחק מהמקום, פצמ"רים נורים לאזור וגורמים גם הם לפציעות בקרב הלוחמים. בעקבות הסכנה מעבר לגדר, הם מחליטים לסגת בחזרה לשטח הכינוס. רק בשעת בוקר מאוחרת הם מצליחים להוריד דופק ולהתחיל לעכל את מה שקרה.

"בדיעבד, אנחנו לומדים שנקלענו למארב מרחבי של כוחות מיוחדים של חיזבאללה", מסביר סרן (במיל') אביב, "אחרי שאבק הקרב התפזר, התברר לנו ש-28 לוחמים ואנשי רפואה נפצעו, בהם אחד באורח קשה. את כולם חילץ הגדוד באופן עצמאי, ולמרבה המזל והמקצועיות של האנשים בשטח, סיימנו אותו בלי הרוג אחד. מהצד השני, לעומת זאת, הצלחנו לחסל בחילופי האש מספר רב של מחבלים, ולמנוע תרחישים גרועים בהרבה".

"משנסים מותניים, נערכים - ונכנסים שוב"

"אני זוכר שבשעות הראשונות אחרי הקרב כל אחד התכנס בתוך עצמו", מעיד יהונתן, "ישבתי בחדר ביחד עם חבר למחלקה ואחרי כמה מחשבות קשות, ביקשתי ממנו את הרמקול וניגנתי את השיר שליווה אותי באותה תקופה - 'תמיד אוהב אותי'. התחלנו לרקוד, פשוט להזיז את הגוף ולשחרר את כל מה שהיה. לאט לאט כינסנו ככה את כל המחלקה. היינו כולם ביחד, זה היה מדהים. אנשים הגיעו אלינו אחר כך והודו לנו שעזרו להם לא לשקוע".

צילום: יהונתן כהן

בחלוף יומיים, במהלכם עיבדו את אירועי הקרב הקשה יחד עם קציני בריאות הנפש והמפקדים בחטיבה, ערכו הלוחמים נוהל קרב לאותו היעד - ויצאו לפשוט עליו בשנית. "משנסים מותניים, נערכים - ונכנסים שוב", הוא מצהיר, "פעלנו במשך שבוע בתוך אותו הכפר. טיהרנו את המקום ממחבלים רבים, בשיתוף כוחות שריון והנדסה מצאנו כמויות אדירות של אמל"ח ותשתיות אויב, מעל ומתחת לקרקע - ופירקנו הכול".

"זו תחושה מורכבת, לחזור לאותו המקום", הוא משתף באותה נשימה, "מצד אחד יש בך פחד, ומצד שני תחושת משמעות אדירה. כמו ילד שלומד לרכוב על אופניים ונופל, לקחנו את עצמנו בשתי ידיים ולא נכנענו. הוכחנו לעצמנו שאנחנו יכולים".

צילום: יהונתן כהן

גם היום, כשהם נערכים לפעילויות הבאות מעבר לגבול, ממשיכים לוחמי הגדוד לעכל את שאירע באותה יממה, וללוות את חבריהם הפצועים ומשפחותיהם: "ראינו לוחמים מסתערים לתוך האש כדי לטפל בחברים שלהם, נלחמים ולא נסוגים עד הרגע האחרון, ראינו רעות אדירה ומקצועיות בלתי נתפסת". 

"ויותר מהכול", הם חוזרים ואומרים, "ראינו אנשים שהצליחו לסגור מעגל, לחזור לשדה הקרב שבו חזו במראות נוראיים, ולבסוף לעמוד במשימה שלהם בצורה הטובה ביותר. הם פה על הגבול - למען אזרחי ישראל גם ברגעים אלה ממש".