"מבסוטים שנפצענו ביחד. אם כל אחד היה בנפרד לא היינו שורדים את זה"

את סמ"ר מ' וסמ"ר י' אנחנו פוגשות בחדרם המשותף בבית החולים הדסה הר הצופים, כשהם משתקמים זה לצד זה, מיטה  ליד מיטה. לכל אחד מהם יש פינה משלו עם ציורים שונים על הקירות, אך דבר אחד משותף - בשני הצדדים תלוי דגל חטיבת הנח"ל.

הם התגייסו יחד במרץ 23', הגיעו לטירונות ומשם לפלוגת עורב בסיירת נח"ל עליה חלמו. "בהתחלה מתעסקים בעיקר במשמעת, אין זמן להכיר את החברים שלך באמת", נזכר מ', "הקשר שלנו התחיל תכל'ס רק במסלול עצמו - ומהרגע שגיליתי את י' נהיינו בלתי נפרדים: רבים, מציקים ועושים הכול ביחד". י' מיד צוחק: "ככה גם נפצענו ביחד".

"בבא"ח היינו עוגן אחד עבור השני. נכנסנו לראשונה לעזה חודשיים בלבד אחרי תחילת התמרון", הם משתפים, "הלחימה היא השירות הצבאי היחיד שחווינו. לא הכרנו שום דבר אחר, אבל החזקנו זה את זה והשירות היה מלווה בהמון רגעים מצחיקים וחוויתיים של הצוות". 

"האירוע התחיל ב-4 בבוקר", אומר מ' וי' ישר מתקן אותו: "לא. זה היה בחמש". האווירה הסרקסטית והצחוק שהם משרים לכל אורך השיחה, נמשך גם כשהם מספרים על יום אחד בינואר 2025, שעות לפני הפציעה. "אני בא ומעיר את מ' לקראת יציאה לפעילות ביעד שבשבילו הגענו", מגולל י' בפנינו את סדר ההתרחשויות, "הצוות עומד בפתח הדלת של האיתור ואז - המטען מתפוצץ". 

"אני זוכר את הרגע שהתעוררתי. הכול מעורפל, אני לא שומע כלום ולא מצליח לקום - ומולי אני רואה את י' עולה באש", מ' משחזר ומוסיף בצחוק, "בדיעבד אנחנו מבסוטים שנפצענו ביחד. אם כל אחד היה נפצע בנפרד לא היינו שורדים את זה". 

גם לשיקום הם הגיעו יחד כמובן, והעבירו את הימים הבאים בטיפול נמרץ, בעודם מתאוששים מהפגיעות המורכבות: "אני זוכר את הרגע שבו התעוררתי, אני מסתכל מיטה לידי על י' ובקושי מצליח להבחין בתווי הפנים שלו. זו הייתה סיטואציה קשה - פתאום לא לזהות את זה החבר הכי טוב שלך".

במהלך השיחה, היה קשה לפספס את החיבור בין השניים ואת הצחוק והציניות שמהווים עבורם נקודות אור: "מהרגע הראשון צחקנו על ה'מצב שאנחנו נמצאים בו'. הדבר הראשון שאמרתי לי' כשהתעוררנו באמבולנס זה 'למה הערת אותי לפשיטה'".

אך למרות כל הניסיונות לשמור על אווירה חיובית בשיקום, היום הראשון שם היה קשוח במיוחד, כפי שהם מתארים: "הודיעו לנו על אירוע שהיה ביחידה וישר יצאנו להלוויות של חברים מהצוות שנהרגו. הביחד היה מה שהחזיק אותנו ושמר על השפיות".

"באיזושהי צורה, השיקום הוא דווקא מקום מאוד שמח. יש כאן אווירה חיובית וצוות שעוטף אותנו. בזכות זה שאנחנו יחד הכול יותר פשוט ונוח", הם מפרטים על החדר המשותף, "גם המשפחות שלנו הכירו בין ביקור לביקור והיום הם כולם מגיעים ויושבים כאן יחד".

ולקראת סוף השיחה אנחנו מסיימים באותו המשפט בו התחילו ובמסר שהם רוצים להעביר הלאה: "יאללה עורב". גם אם זה נזרק כחצי בדיחה, שתי המילים האלה עוטפות את הסיפור שלהם יחד - מיום הגיוס לסיירת ועד הדגלים המעטרים את חדר השיקום. "זה די מטורף שאנחנו חיים בכלל", הם צוחקים, "לפעמים קשה עדיין לעכל את הסיטואציה, להבין שזה קרה לשנינו ובאותו הזמן".