הסיפור של א' ואושר שמחה ברזילי ז"ל

ב-7 באוקטובר מדינת ישראל כולה התעוררה למציאות חדשה, ובין כל האירועים וההתמודדויות שמלווים אותנו מאז, יש גם את מי ששכלו את הקרובים אליהם ביותר וקמים לצד האבל בכל יום. ביניהם, סמ"ר א', לוחם ביחידה מסווגת, שאיבד את בת זוגו, סמל אושר שמחה ברזילי ז"ל, שהייתה סמב"צית במוצב נחל עוז. 

מאז, הוא מתאקלם למציאות שבחיים לא יכל לדמיין: "אחרי 4 שנים ביחד אושר כבר הפכה להיות השגרה שלי. היא מלווה אותי מהרגע שאני קם בבוקר עד הרגע שאני הולך לישון, וגם בחלומות. השתניתי בעקבות האובדן, ובמבט לאחור, גם הבנתי כמה היא שינתה אותי". 

להאזנה לפרק הפודקאסט המלא

אהבת נעורים 

הזוגיות הזו, שהתחילה כחברות צעירה בימי החטיבה, הובילה את א' ואושר ז"ל לכל אורך התקופה המורכבת של גיל ההתבגרות. הם גדלו, התפתחו ובנו את עצמם ביחד. "ההסתגלות למרחק בעקבות השירות הצבאי הייתה מורכבת. לא הייתי מצליח לסיים את ההכשרה בלעדיה, היא תמיד הייתה שם לצידי", הוא משתף, "מיליון פעמים עברה לי בראש המחשבה אם לפרוש, אבל בסוף אני חוזר לחיבוק ולתמיכה שלה - וזה שווה הכול". 

לצד המרחק הפיזי, הזוגיות שלהם רק המשיכה להתחזק ולצמוח, והם ניצלו את הסופ"שים כדי לצבור חוויות וזכרונות יחד. "יש צוק בחוף פלמחים שהפך למקום הקבוע שלנו. היינו הולכים לראות שקיעות בשבת בערב, רגע לפני שחוזרים לבסיס", א' מספר בחיוך, "היא הייתה משאירה לי פתקים קטנים בתיק ובחזרה שלחתי לה הודעה בדקות הבודדות עם הטלפון באמצע הלילה - זה היה נותן לי כוחות לשאר השבוע". 

כיום, סמ"ר א' רחוק מבת זוגו אושר ז"ל בצורה שאותה הוא מתקשה לעכל: "סיפרו לי שחולמים את האנשים הקרובים שאינם עוד, אבל עד שלא אקבל את זה שהיא לא חוזרת - לא אצליח לראות אותה שם בלילות". מאז אותו בוקר השבת השחורה, והקרב על מוצב נחל עוז, הוא לומד להתרגל לתואר חדש שנכפה עליו בעל כורחו - בן זוג שכול.

היום בו הכול השתנה

"הייתי בפלגת הכשרות לקראת סיום המסלול", הוא מתחיל לשחזר, "בשש בבוקר קיבלנו התרעה על מטח טילים. ישר בדקתי מה קורה עם אושר שלא עונה לשיחות". ברגעים האלה, כל שנייה מרגישה כמו נצח: "פתאום היא שולחת לי הודעה 'אני אוהבת אותך, תשמור על עצמך'. היא כתבה שהיא בחמ"ל וביקשה שאתפלל עליה". 

בתוך הכאוס, כשגודל האסון עדיין אינו ברור, א' מקבל שיחה שנמשכה 11 שניות בלבד. "שמעתי אותה בוכה בשקט ואומרת בלחש 'אסור שישמעו אותי, אני מתחבאת'", הוא חוזר לפעם האחרונה בה שמע את אושר ז"ל. אך לצד הפחד וחוסר הוודאות, הוא מתארגן על ציוד ויוצא: "הייתי קרוע בין הרצון לנצל את האפשרות לדבר איתה שוב, לבין המציאות המבצעית של הרגע - צריכים אותי".

הקליטה בעוטף נופלת, א' מגיע לשדה הקרב ונלחם בקיבוצים במשך שבוע. 7 ימים שלמים בהם לא ידע מה קורה עם בת זוגו. "ביום שלישי, הגעתי לאחד המוצבים ומצאתי שם מילואימניק עם טלפון. התקשרתי לברר, ונאמר לי שכל מי שהיה במוצב נחל עוז נהרג - חוץ משתי סמב"ציות", הוא אומר באנחה.

             אני נרגע ומתקשר להורים. מבקש מהם לקנות את הטבעת שאושר רצתה. החלטתי שאני חוזר וישר מציע לה, לא מוכן לחכות

"אני נרגע ומתקשר להורים שלי. ישר מבקש מהם לקנות את הטבעת שאושר רצתה. החלטתי שאני חוזר ומציע לה, לא מוכן לחכות", הוא נזכר. הראש שקט - אבל הלב חושד שמשהו לא כרגיל, ותחושות הבטן אינן משקרות. 

"לאחר שבוע, בשבת בבוקר, 14 באוקטובר, המפקד מוביל אותי ליד מגנן יחידתי ביער ולוקח ממני את הנשק - מולי שלושה כיסאות, המ"פ והמפק"ץ שלי יושבים ואחד ריק באמצע, בשבילי", הוא נזכר ברגע בו הודיעו לו את הנורא מכל, "באותו רגע אני מרגיש שהשמיים נופלים. אני מוצא את עצמי על הרצפה, מתפרק, לא מצליח לשמוע שום דבר סביבי". 

מאז, התמונות והזכרונות תופסים אותו בכל מקום - בעזה, בבסיס וגם בבית. אך גם בתוך החושך, הוא מוצא נקודות אור להיאחז בהן: "אני לוקח אוזניות, כותב שירים, ומשתדל לצאת מזה חזק יותר. לקום בבוקר ולהתחיל את היום - הפך פתאום למשימה מורכבת. הדבר הכי קשה זה לדבר עלינו בלשון עבר, אבל זה לא בריא להתכחש למציאות. אם כבר אני מדבר על אושר בלשון עבר אז זה תמיד: 'היה מדהים איתה, וזו הייתה זכות ענקית".