אחרי שנפצעה אנושות והייתה מורדמת 3 חודשים - מישל חוזרת לחיים

"זה הרגיש כאילו הלכתי לישון וקמתי - לא היה לי מושג בכלל שעברו שלושה חודשים", כך מתארת רס"ל מישל רוקביצין, את הרגעים בהם התנדנדה בין חיים למוות. 

במתקפת הפתע ב-7 באוקטובר, בבוקר שמחת תורה, נפצעה טכנאית מערכות השדה בחיל הטנ"א, באורח אנוש בבסיס כיסופים. זיכרונותיה מאותו יום מעטים, אך הבוקר שהתעלה גם על הסיוטים הכי גרועים צרוב במוחה כמו סרט מקוטע.

"התעוררתי מהאזעקות ורצתי ישר למרחב המוגן", היא משחזרת, "שמענו את המחבלים נכנסים לבסיס ותוך מספר דקות הם כבר חדרו למיגונית, ירו עלינו וזרקו רימונים ומטעני חבלה. מאותו רגע אני זוכרת רק חלקים, בעיקר את הפיצוצים והפינוי במסוק, עד שבשלב מסוים התעלפתי". הפעם הבאה שהיא התעוררה הייתה רק בבית החולים - שלושה חודשים מאוחר יותר.

בזמן שחלף, לא היה ברור אם מישל תצא מזה אי פעם, וקרוביה אף נקראו להיפרד ממנה. אך יום אחד, כשפקחה לפתע את העיניים, תגובות המשפחה והחברים שהקיפו אותה התמלאו בעיקר בלבול ואושר. העובדה ששרדה והתעוררה חזרה לחיים הפתיעה את כל אנשי המקצוע - והוגדרה כלא פחות מנס רפואי.

בהמשך, כשמצבה התייצב והיא יצאה מכלל סכנה, בן זוגה עזר לה להשלים את הפערים וסיפר לה על מה שקרה בזמן שהייתה מורדמת ומונשמת. "הוא אמר לי שיש מלחמה ולא הבנתי על מה הוא מדבר, ישר סימסתי לחברות ושאלתי אותן אם זה אמיתי", מישל נזכרת בכאב, "סיפרו לי על החדירה למוצבים, על ה'נובה' ועל החטופים, זה היה כל כך הרבה לעכל. קשה להבין את המימדים של מה שקרה באותה שבת ולשמוע על האנשים שנפגעו".

מאותו הרגע, תהליך השיקום הארוך והמורכב שלה החל: "בתקופה שאחרי, לא יכולתי לדבר ולאכול, הייתי צריכה ללמוד לעשות הכול מחדש. היום כבר יש לי שליטה על צד ימין של הגוף, ואני עדיין עובדת על להזיז את צד שמאל ולשקם אותו, לאט לאט. מי שמחזקים אותי ותומכים בי הם המשפחה ובן הזוג שלי - הם איתי בכל קושי ובכל הצלחה".

לאורך השיקום, דלת החדר של מישל לא נסגרה כמעט בכלל: "החיילים שלי מהבסיס הגיעו לבקר אותי, גם כאלה שכבר השתחררו, זה לא מובן מאליו. אני רואה חשיבות אדירה ושליחות בתפקיד שלי, אבל בסוף האנשים שהיו לצידי - הם אלה שעשו לי את השירות".

"באחד הימים הגיעו לכאן שני החיילים שהצילו אותי, לוחמים באגוז שקפצו לאירוע", היא מגוללת מפגש נוסף, "הם סיפרו לי על הרגע שבו מצאו אותי ועל הטיפול הרפואי הראשוני שהעניקו בזירה. הם לא האמינו שאני בכלל מדברת. זה היה מאוד מרגש, חיכיתי הרבה מאוד זמן לפגוש אותם - בלעדיהם לא הייתי כאן היום".

מספר חודשים לאחר שהתעוררה, בטקס הצטיינות של חיל הטנ"א, הוענקה למישל דרגת הרס"ל. "אני מודה שלא דמיינתי שאקבל את הדרגה הזאת, הייתי מסתפקת בסמ"ר", היא צוחקת, "לא ציפיתי לזה, ומאוד התרגשתי".

בתקופה האחרונה, מישל שוחררה ממחלקת השיקום בבית החולים וחזרה הביתה לצד בן זוגה, שהפך לארוסה בהצעת נישואין מרגשת. במבט לעתיד, היא חולמת "לחזור לעצמה":  "חשוב לי מאוד לספר את הסיפור שלי. היה כאן מחדל גדול, הרבה אנשים נפגעו ועד היום יש אנשים שממשיכים להילחם על חייהם. גם אני לאט לאט משתקמת, ובתור מי שספגה פגיעות אנושות במתקפה, יש לי עוד מסר אחד להעביר, לחמאס: ניסיתם להרוג אותי אבל אני עוד כאן - ואי אפשר לעצור אותי".