החלום של סמ"ר גאיה צוברי

7 בדצמבר, 2023. בדרכה לטפל בפצועים בתקרית בלב שג'עייה, סמ"ר גאיה צוברי, פרמדיקית בשריון, נורתה ברגליה, ואיבדה זמנית את היכולת ללכת. מאז, היא נמצאת בתהליך שיקום ממושך במחלקת "חוזרים לחיים" בביה"ח "שיבא", ושבה אט אט לעמוד - וגם חולמת לחזור לרקוד. 

"רקדתי כבר מגיל 3, לא הפסקתי עד כיתה י"ב. ובצבא, כשהייתי חוזרת בסופ"שים, הייתי הולכת לרקוד. זה היה רוב החיים שלי", היא מספרת, "התגייסתי באוגוסט 2022 לקורס פרמדיקים, סיימתי אותו בתחילת המלחמה, ונכנסתי לעזה בנובמבר, ממש יום אחרי יום ההולדת שלי". 

ב-7 בדצמבר, ב-4:00 בבוקר, גאיה והכוח יצאו להתקפה בשג'עייה. "פתאום שמענו בקשר שטנק נפגע מ-RPG. התחלנו לשים כפפות, להכין את הנשקים, הציוד והכול, ובזמן הזה הרופאה אומרת: 'תהיו מוכנים, הולכות להיות פגיעות קשות'. אני מבינה שזה הזמן שלנו, ושאני חייבת לעשות את ההכי טוב שלי". 

"אני מבינה שזה הזמן שלנו, ושאני חייבת לעשות את ההכי טוב שלי"

"פרקנו מהנמ"ר והתחלנו להתקדם לעבר האירוע. מסביב היה בלאגן ויריות, אבל לא שמתי לב לכלום, הראש התמקד רק בפצועים. הלב דופק מהר, ואני מנסה להריץ כל תרחיש אפשרי", סמ"ר צוברי משחזרת, "מגיעים לטנק, ומיד מוציאים פצוע ראשון. התחלתי לגזור לו את הבגדים. הרופאה התחילה לבדוק לו את הנשימה, ואז החובש בא אליי ואומר לי - 'גאיה בואי, צריך אותנו איפה שהטנק'". 

גאיה והחובש שאיתה קמים ומתחילים לרוץ. באמצע הריצה נשמעות יריות, והיא מאבדת תחושה ברגליים ונופלת לקרקע. "אני שוכבת וקולטת שנפצעתי. אני זוכרת שהסתכלתי על השמיים ואמרתי לעצמי: זה הזמן שלי ללכת? חשבתי על המשפחה, וקיוויתי שאיכשהו יהיה בסדר". 

"צעקתי שנפצעתי, אבל אף אחד לא יכול היה לגשת כי מסביב היו יריות", היא נזכרת, "חיכיתי שאחד החיילים יסתכל אליי כדי לשים לי את 'הקאט' (סוג של ח"ע), וברגע שהוא הסתכל צעקתי לו 'בוא תשים לי עכשיו'.  הוא שם לי את הקאט, הרים אותי ופינה אותי לרופאה". 

האתגר המרכזי ביותר בשיקום עבור גאיה, כך היא מספרת, הוא אובדן העצמאות והיכולת ללכת בכוחות עצמה. "מאז שנולדתי הייתי היפראקטיבית, כל הזמן עושה דברים במקביל - וזה מה שמשך אותי לעולם הריקוד".

"רקדתי בלט, מודרני והיפ הופ. זה היה הזמן שלי ליהנות, לנתק את כל המחשבות ולשחרר לרגע - ולפרוק מלא אנרגיה, שגם את זה הייתי צריכה לעשות", היא נזכרת, "כשהייתי רוקדת העולם היה עוצר. הראש נקי. זה היה הזמן שלי להתעסק בעצמי". 

"כשאני מדמיינת את החיים שלי כמה שנים קדימה הדבר שהכי הייתי רוצה זה ללכת לבד, בלי זכר לפציעה, ולחזור  לרקוד, מה שהכי אהבתי. אני רואה את חברות שלי רוקדות ואומרת לעצמי 'זאת אני עוד מעט'". 

"כשהייתי רוקדת העולם היה עוצר. הראש נקי"

"אני יודעת שפשוט אעמוד שם ורגע כאילו - 'וואי איך יורדים לרצפה, איך קמים ממנה, מה עושים סיבוב?' וזו תהיה עוד פעם עבודה קשה כזו, ללמוד את הכול מהתחלה. אבל הרגע שאני אעשה ריקוד ואצליח לעשות כולו יהיה הרגע הכי מספק". 

זמן קצר לאחר הצילומים גאיה השתחררה מהאשפוז ועברה לשיקום יום. ההליכה שלה משתפרת מיום ליום, היא מקווה ללכת בלי קביים בקרוב, והריקוד תמיד בראש ובלב שלה.