החלום של רס"ן (במיל') ד"ר שגיא בלבן

9 בדצמבר, 2023. כחלק מפעילות זיהוי חללים ליד בית החולים האינדונזי ברצועה, נורו פצמ"רים לכיוון הכוח של רס"ן ד"ר שגיא בלבן. הוא נפצע קשה ברגליו, איבד זמנית את היכולת ללכת ונכנס לשיקום ב"שיבא", אותו הוא ממשיך בימים אלה במחלקה לשיקום אורתופדי במרכז הרפואי לוינשטיין, ומגיע מדי יום לטיפולים. במהלך התהליך, עמד מול עיניו החלום לחזור לרוץ, ולצלוח שוב את תחרות ה'איירון-מן'. 

אבל בואו נחזור כמה חודשים אחורה, לשבעה באוקטובר. ד"ר בלבן בקמפינג עם המשפחה בהר מירון, כשלפתע העדכונים על המצב מתחילים לזרום: "די מהר הבנו שאנחנו בסיפור גדול ומורכב, בדרך למלחמה. אני לא בן אדם שמפחד מדברים, אבל פחדתי מאוד".

 "אני לא בן אדם שמפחד מדברים, אבל פחדתי מאוד" 

שגיא הוא כירורג פה ולסת במקצועו, ולכן קיבל הודעה באחת מקבוצות הווטסאפ - 'מחפשים רופאים ליחידה לזיהוי חללים'. "אמרתי לעצמי - 'אוקיי, זאת ההזדמנות שלי' לתרום", הוא משחזר, "למרות האופי המורכב של התפקיד, לא היססתי. כמה ימים אחר כך כבר עשיתי את המשמרת הראשונה שלי במחנה שורה". 

"נחשפנו למראות לא פשוטים. אירוע שלא אשכח היה בתקרית עם הנמ"ר של גבעתי. הוצאנו דברים שהיו בכיס של החלל, וגיליתי צילום שלו ושל חברה שלו ומכתב עם דברים שהיא כתבה לו", רס"ן ד"ר בלבן משחזר ועיניו מתמלאות בדמעות, "כשאני עושה משימה כזאת אני מנותק - עכשיו עבודה, הרגש יבוא אחר כך. אבל ברגע שסיימתי את המשמרת התפרקתי". 

בתחילת דצמבר, עלה צורך לפעילות של זיהוי בתוך הרצועה, וב-8 בדצמבר, יום שישי, הם נכנסו: "הקמנו באזור של בית החולים האינדונזי מערך מאוד גדול של צילומי שיניים לזיהוי חללים". 

"כשאני עושה משימה כזאת אני מנותק - עכשיו עבודה, הרגש יבוא אחר כך".

"בבוקר בו היינו אמורים לחזור, נורו לעברנו פצמ"רים, אחד מהם נפל קרוב מאוד לכוח וקרוב מאוד אליי. אני זוכר ששמעתי את הפיצוץ, ראיתי את עננת האבק שעולה, ומה שהרגשתי זה כאילו דורסת אותי משאית ב-200 קמ"ש. הבנתי שקרה פה משהו לא טוב", הוא נזכר, "ניסיתי לקום אבל לא הצלחתי, כי נפצעתי ברגליים". 

אחרי שעה, שגיא כבר היה בחדר הטראומה ב"שיבא". את אלו שהצילו אותו בחילוץ הירואי, כפי שמעיד, הוא לעולם ישכח: "תוך כמה שניות, הגיעו לשטח בו שכבתי ארבעה חבר'ה ממי שעבדנו איתם. הם הרימו אותי, תפסו אותי והעיפו אותי לחדר ליד, כדי שאפשר יהיה לטפל בי בצורה מוגנת. היה חשש לקטיעה של רגל שמאל והוגדרתי כפצוע קשה. בכל התהליך נצמד אליי אחד הרופאים של הכוח - הוא היה המשענת שלי באותם רגעים. עד היום אנחנו בקשר". 

בתור כירורג בעצמו, רס"ן ד"ר בלבן מכיר היטב את מסדרונות וחדרי בתי החולים, אך לסיטואציה בה הוא מאושפז בעצמו, הוא לא היה מוכן: "כבר כשהיינו בחדר טראומה אמרתי לאשתי מאיה - 'כשאני מגיע לשיקום אני מתחיל לתת עבודה', אבל ברגע שהתחלתי את התהליך הבנתי שלכל דבר יש את הקצב שלו. הייתי צריך ללמוד ללכת מחדש". 

שגיא במהלך השיקום ב"שיבא"

"המזל שלי, ואת זה אמרו לי מהרגע הראשון כי ידעו שעסקתי בספורט אינטנסיבי לפני - הוא שהגעתי חזק", מספר שגיא, "מדי פעם שמים אותך על הליכון, אז חטאתי בלהגביר את המהירות למרות שהיה לי אסור".

"ברגע שהתחלתי את התהליך הבנתי שלכל דבר יש את הקצב שלו. הייתי צריך ללמוד ללכת מחדש".

"החלום שלי", הוא משתף בחיוך, "זה לעשות עוד פעם תחרות 'איירון-מן' (איש הברזל). ייקח כמה שייקח: שנה שנתיים, שלוש. זה יקרה. אחד הדברים שהבנתי הוא שההסתכלות היא יום קדימה. ברגע שיצאתי הביתה, כשהשתחררתי לגמרי, עשיתי את ההליכה הראשונה שלי. שזה מבחינתי - 'וואו'".   

שגיא חוצה את קו הסיום בסיום ה'איירון-מן'

"בתחרות, ברגע שאתה עובר את קו הסיום, הקרוז צועק 'שגיא בלבן, You are an Ironman', כל הקהל מריע ויש מוזיקה. זה משהו שמי שלא עשה, לא יבין", הוא מעיד בהתרגשות, "כשאתה מגיע למעלה אתה גמור, אבל אתה אומר, 'אוקיי, עשיתי את זה'". 

מאז סיום הצילומים, שגיא חזר לעבודה בבית החולים ובמרפאה הפרטית. יחד עם מאמן אישי, הם הגדירו עבורו יעד לחצי מרתון - בעוד 4 חודשים.