מסע בעקבות הסטיקרים שמנציחים את הגיבורים שאינם
המשפט מהמכתב שחיבר לפני הקרב ממנו לא שב, הסטטוס המיותם בווטסאפ, והשורה מהשיר האהוב עליה - המילים שהותירו אחריהם ממלאות כל פינה ברחבי ישראל בשנה האחרונה, ויישארו איתנו לנצח. בפרויקט מצולם פגשנו אתכם, ושמענו על היקרים שכבר אינם, ועל החותם שהשאירו אחריהם לנצח. צפו
השנה האחרונה שינתה את כולנו. ולא רק אותנו, אלא גם את המרחב מסביבנו.
כמעט מכל מקום בו תצעדו, מכלי רכב, גינות, תחנות אוטובוס ורכבת, ניבטים אלינו פני החללים באינספור סטיקרים המנציחים את הצוואות שהשאירו אחריהם - בין אם אלה שירים שאהבו, פתגמים מוכרים, או משפט אישי שנהגו לומר בחייהם.
בשבועות האחרונים יצאנו לפרויקט מיוחד בעקבות אלה שלא יחזרו עוד. פגשנו אתכם, שמענו על היקרים שאיבדתם, על האנשים שהיו בחייהם ומי שהיו יכולים להיות בעתיד - ובסוף כל יום חזרנו עם לוחות שהתמלאו אט-אט בפרצופים, שמות, משפטים, זיכרונות ודמעות.
"אלוהים, כמה הוא חסר לי"
עשרות אנשים עוברים בכיכר ציון שבירושלים, מביטים בעמדה שלנו. לפעמים ממשיכים הלאה, לעתים עוצרים לדבר ולשתף או שולפים סטיקר מהתיק ומדביקים אותו על הקיר. ברקע אפשר לשמוע נגן כינור, ולחשוב בטעות שהוזמן מראש. הוא מנגן שירים ישראליים מוכרים, ומעניק ליום הזה נופך נוסף, אישי ומרגש.
"אני אבא של עדי", מספר לנו אמיר, שבנו, סמ"ר עדי לאון, היה לוחם בגדוד צבר ונפל ב-31 באוקטובר. "אחרי ההלוויה הגיעו אלינו הביתה ומסרו לנו מחברת שהוא כתב. הוא השאיר שם מכתבים לכולנו, וגם למדינה. ובין השאר כתב שם: 'אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר. אין לנו ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה, זה החינוך שנתנו לי הוריי, בזה אני מאמין. מקווה שתזכרו אותי'. ובאמת זה מה שהחלטנו לכתוב על הסטיקר שלו, ככה החלטנו לזכור אותו".
המקומות הריקים על הלוח מתמעטים ככל שחולפות הדקות, וחייל שעובר ברחוב משתף אותנו: "אני לא נוהג להתראיין או לצאת בהצהרות, אך אני גאה להגיד שרס"ן דוד נתי אלפסי היה המפקד שלי, והוא היה מהמלאכים האלה, האנשים הגדולים שלא רואים בכל יום".
כשהגענו לתל אביב, פגשנו בין השאר את אחיו וגיסתו של נתי, שאמרו בדיוק אותו הדבר: "על הסטיקר שלו כתבנו 'תהיו נתי', שבעינינו זה סוג של ציווי להיות אנשים טובים יותר. במדבקה נוספת שהוצאנו לזכרו כתבנו את הסטטוס שלו בוואטסאפ, 'זן נדיר ציפור משונה', שזה שיר שהוא אהב ומתאר אותו באופן מדויק. הוא היה אדם שלא רואים בכל מקום".
הגעגוע לייחודיות ולאישיות יוצאת הדופן שכבר אינה, מלווה רבים, והרשימה ארוכה ועצובה. "סמ"ר ינון תמיר הוא הבן שלי, ואלוהים, כמה הוא חסר לי פה", משתנקת נטע, אימו, "הוא היה בחור של נשמה ואהבה, וביומנו האישי כתב שזו זכות גדולה להילחם עבור מדינת ישראל ועם ישראל".
ובכל עיר שעברנו בדרך, הייתה לנו הזכות לפגוש את הישראלי היפה, המתגעגע, ולשמוע, גם אם במשפט, על הגיבורים שאיבדנו. הסטיקרים ימשיכו להציף את הרחובות, ואני, אעצור, אסתכל להם בפנים, אקרא את המילים שלהם, ויותר מהכול - אזכור אותם, ואת החותם שהם השאירו, וישאירו לתמיד.