סמ"ר רון
מפקדת תצפיתניות במוצב כיסופים

אני שומעת 'גם לי יש לי אופנועים', ו-'לי יש רכב שמתקרב לגדר'

התחבאנו, יריות מסביב. לקחתי מצלמה אזרחית וניטרתי במשך שעות, ממשיכה לעדכן ולהביא מסוקי קרב. היינו נצורות בחמ"ל, קראנו לכל הבנות במיגונית כדי שנהיה ביחד, אבל נותרו שתיים במגורים שלא הספיקו להגיע. החמ"ל בעצם לא מאובטח - אם החשמל ייפול, הדלתות יפתחו ויוכלו לפרוץ פנימה. מה שמונע מהם להיכנס, כנראה, זו המחשבה שאנחנו יותר חמושים בפנים ממה שבאמת היינו. ואז הגיעו פנים מוכרות מהבית.

 

ירי ארטילרי בגזרה. הקצינות שלי ואני היינו בחמ"ל, והבנות במשמרת התחילו לסרוק את הגזרה שלהן. זמן ממש קצר אחרי, אחת התצפיתניות מזהה שופל שמתקרב לגדר. התקשרתי לסמ"פ שלי, היא התקשרה למח"ט, ובדיעבד, אני חושבת שזה היה הדיווח הראשון על הפשיטה בגזרת החטיבה שלנו. 

פתאום אני שומעת, 'לי יש אופנועים', ו'אצלי יש רכב שמתקרב לגדר'. וכבר לכל עמדה יש כמה פשיטות, זה היה בלתי נתפס. תפעלנו את ה'רואה-יורה', העברנו דיווחים ועשינו כל מה שאנחנו יכולות. תוך כדי שאנחנו מטפלות בדברים, מחבלים התחילו לצלוף באמצעים שלנו, הכול התחיל ליפול אחד אחרי השני. הם כבר היו במרחק 400 מטרים מכיסופים.

היה מין שקט של הלם, עד שהתחלנו לשמוע את הירי ואת הצעקות בתוך המוצב. הלוחמים שנכנסו לחמ"ל כיוונו נשקים על הדלתות. אני רואה מולי את ש' (אנחנו מכירים מהבית), עם קסדה על הראש, מכוון את הנשק לדלת האחורית. 

↓

סרן א'
לוחם ביחידת רוכ"ש, חטיבה 215

 

לקחנו כל אדם שיכל לשאת נשק, גם תקשובניק וטבח, כדי להגן על הפתחים

התחבאנו, יריות מסביב. לקחתי מצלמה אזרחית וניטרתי במשך שעות, ממשיכה לעדכן ולהביא מסוקי קרב. היינו נצורות בחמ"ל, קראנו לכל הבנות במיגונית כדי שנהיה ביחד, אבל נותרו שתיים במגורים שלא הספיקו להגיע. החמ"ל בעצם לא מאובטח - אם החשמל ייפול, הדלתות יפתחו ויוכלו לפרוץ פנימה. מה שמונע מהם להיכנס, כנראה, זו המחשבה שאנחנו יותר חמושים בפנים ממה שבאמת היינו. ואז הגיעו פנים מוכרות מהבית.

באותו בוקר, ש', אחד הלוחמים בצוות שלי, קם מוקדם לריצה. הוא נועל נעליים, מתארגן, ואיך שהוא בא לצאת, הוא מסתכל על השמיים ורואה את היירוטים. אנחנו מתחילים לשמוע פיצוצים מטורפים, מבינים שמשהו גדול קורה. אני רץ לחמ"ל, הלוחמים נכנסו לאיזושהי מיגונית אחרת. אפילו התלבטתי בהתחלה אם להיכנס, כי הייתי על מד"ס.

בפנים, אני זוכר שפשוט בהיתי במסכים כמה רגעים, בלי להבין בדיוק מה קורה. מסביב אנשים התפללו על החיים שלהם. לקחנו כל מי שיכל לשאת נשק, כולל תקשובניק וטבח. אמרנו להם איך מתנהלים ולירות רק בפקודה. בעצם גיבשנו כוח שיגן על הפתחים. 

ואז הסמב"צית אומרת שהשלישה נמצאת במגורים של הפלגה, וזורקים עליה רימונים. מ', קצין האג"ם של גולני התכונן לצאת לכיוונה. אמרתי לו 'תקשיב, אני איתך', ואני ואחד הלוחמים שלי הצטרפנו לחוליה. היינו עשרה, שמונה לוחמים, והיתקלויות היו מטווחים קצרים מאוד.

קצת לפני הכניסה למיגונית שהסתתרו בה, קצין האג"ם חטף כדור בחזה, כנראה ממחבל שעמד על אחד הגגות. הסתבר שהאזור שהיינו בו הפך לשטח השמדה. מ' איבד הכרה, ואז הגיע זאב (רכב ממוגן) כאילו משום מקום, והעמסנו אותו עליו.

↓

 

סמ"ר י'
חובש בתאג"ד גולני

 

אני לא יודע מי אף אחד מהחללים שפיניתי היום, אבל את השם הזה אני רוצה לזכור

התחבאנו, יריות מסביב. לקחתי מצלמה אזרחית וניטרתי במשך שעות, ממשיכה לעדכן ולהביא מסוקי קרב. היינו נצורות בחמ"ל, קראנו לכל הבנות במיגונית כדי שנהיה ביחד, אבל נותרו שתיים במגורים שלא הספיקו להגיע. החמ"ל בעצם לא מאובטח - אם החשמל ייפול, הדלתות יפתחו ויוכלו לפרוץ פנימה. מה שמונע מהם להיכנס, כנראה, זו המחשבה שאנחנו יותר חמושים בפנים ממה שבאמת היינו. ואז הגיעו פנים מוכרות מהבית.

 

כבר בבוקר, כשהבנו שמחבלים מגיעים לציר שערכנו בו סיור, הרופא שפיקד עלינו קיבל החלטה: אנחנו יכולים להישאר פה ולעכב אותם קצת, אבל כנראה שיהיו פצועים בקרב הזה - ושם היכולת שלנו להציל חיים גדולה יותר. נכנסנו לכיסופים דרך הש"ג, הגענו לחמ"ל ופרקנו את את כל הציוד, תיק הרופא, כמה מכשירים, ציוד לאר"ן ועוד. אשתו של הרופא, בעצמה קרפ"גית, כבר התחילה לטפל בפצועים הראשונים שהגיעו.

בתוך החמ"ל, אני זוכר שקצין האג"ם של גולני, מ', היה כבר על מדים - היו חסרות לו רק נעליים. הבאתי לו את שלי ונשארתי יחף במהלך הטיפולים. אחד הפצועים הכי קשים שהגיעו עלינו היה מצוות הצלפים של גולני. הוא ספג כדור בראש, ממש חדר את הקסדה. הרדמנו אותו, ואחד החובשים הנשים אותו עם אמבו, סוג של בלון שלוחצים ידנית כל חמש שניות. במשך שש או שבע שעות, החובש לחץ עם אותן האצבעות, ופשוט החזיק אותו בחיים עד לפינוי.

בהמשך, מ', קצין האג"ם, חזר אלינו עם כדור בחזה. טיפלנו בו עם משככי כאבים ותרופות. מה שכן, הוא החזיר לי את הנעליים שנתתי לו בבוקר.

פתאום אנחנו שומעים שהמים נגמרו, כנראה שנפגעה משאבה. שעה אחר כך נופל החשמל, אין אור, אין מזגן יותר. רק הקשר שפעל על בטריות נשאר. כולם נעשו הרבה יותר מודאגים, וגם עדיין היו מחבלים בחוץ.

↓

 

סגן אושרי
מפק"ץ ביחידת אגוז

 

לא משנה מה יקרה, המחבלים שאיתנו במתחם חייבים למות. אם נפסיד, הפסדנו גם את הבנות

התחבאנו, יריות מסביב. לקחתי מצלמה אזרחית וניטרתי במשך שעות, ממשיכה לעדכן ולהביא מסוקי קרב. היינו נצורות בחמ"ל, קראנו לכל הבנות במיגונית כדי שנהיה ביחד, אבל נותרו שתיים במגורים שלא הספיקו להגיע. החמ"ל בעצם לא מאובטח - אם החשמל ייפול, הדלתות יפתחו ויוכלו לפרוץ פנימה. מה שמונע מהם להיכנס, כנראה, זו המחשבה שאנחנו יותר חמושים בפנים ממה שבאמת היינו. ואז הגיעו פנים מוכרות מהבית.

מתוך 21 המחבלים שפשטו על המוצב באותו בוקר, 8 חוסלו על ידי לוחמי גולני, ואנחנו נלחמנו מול ה-13 שנשארו. אני זוכר איך אחרי ההיתקלויות הראשונות, אחת החיילות יוצאת מהחמ"ל וצועקת לנו, "עדי וספיר!" שתיהן חיילות שנלכדו במגורי הבנות. הסתכלנו אחד על השני, הבנו שזאת המשימה אולי הכי חשובה שנקבל כל החיים, ויצאנו. 

עד אז חיסלנו חמישה מחבלים. אחד הלוחמים, אלעד ששון ז"ל, מגיע אליי עם מכשיר הקשר של אחד מהם. ממנו אנחנו לומדים איפה יש מקלען, איפה רוב המחבלים מרוכזים, וגם שומעים שיגורים של RPG מכיוון המוצב לעבר הקיבוץ. 

אני, עמית פלד ז"ל, אלעד ששון ז"ל, יונתן סביצקי ז"ל ור' המ"כ נכנסים למגורי הבנות. עמית ז"ל ור' באים לפתוח את אחד החדרים של החיילות, ושומעים רעש של מתכת מבפנים. הם מסמנים 'מחבל' עם הידיים, הולכים לאחור ודורכים נשקים. אי אפשר לירות ישר בגלל המורכבות של הסיטואציה וחשש מדו"צ - רק כשאתה רואה את המחבל בעיניים.

הידית מתחילה לזוז. הדלת נפתחת, כולם עם כדור בקנה, נצרות פתוחות, ואנחנו רואים את עדי וספיר. למרות שאנחנו בשדה קרב עם כדורים שורקים מעל הראש ורימונים מתפוצצים, אני לא חושב שאחווה הקלה כזאת בחיים. מהר מחבקים אותן ומכניסים אותן לתוך חדר השירותים שהוא הכי מוגן. ומכאן אנחנו מבינים שלא משנה מה יקרה, המחבלים שאיתנו במתחם חייבים למות. אם נפסיד, הפסדנו גם את הבנות.

מטהרים את החדר השלישי, נקי, הרביעי, באים לפתוח את הדלת, וצרור נורה. אנחנו מבינים שיש שני מחבלים בתוך החדר הזה. בועטים את הדלת ונכנסים במכת אש. הלב נופל לתחתונים - המחבל לא שם. 

אני מסתכל על החלון ומבין. הבנות היו שמות דבק שחור על החלון כדי שהאור לא יפריע להן. עכשיו הדבק קרוע והחלון שבור, ומעבר אליו יש עוד חדרים. המחבל עומד שם, מכוון עליי ועל סביצקי ז"ל. אנחנו מחליפים מבטים כמה רגעים ארוכים. אני מרים את הנשק, צועק, והמחבל פותח באש ופוגע גם בי וגם בסביצקי ז"ל. הוא אומר לי, "נראה לי שנפגעתי". 

אחרי שהמחבל חוסל, אנחנו מורידים את הווסטים כדי לבדוק מה קרה. כל הכדורים פגעו רק בקרמי, ואנחנו בריאים ושלמים. אחרי משהו כמו 20 דקות, כוח צה"ל מתחיל לירות לעבר המוצב. אנחנו מרימים דגל כדי שיזהו אותנו, ושמים לב לנמ"ר (רכב ממוגן). כל מה שחשבנו עד עכשיו בטל ומבוטל, תוכנית חדשה. במקום להיכנס מהפתח המרכזי למתחם המחבלים, אנחנו נגיע עם הנמ"ר, ננגח את החומה של המוצב, וניתן מכת אש לסטריפ האחרון.

עמית ז"ל תופס את הקשר האחורי של הנמ"ר, אומר "כאן אגוז" וחוטף כדור. אני גורר אותו לתוך המוצב, אלעד ז"ל מחפה עלינו ויורה קדימה. כוח הסמל בא לחבור אלינו כדי לתפוס פיקוד. הם רואים את כולנו מקבלים כדורים, את הנתז של הכדור מהגוף, וביוזמה ובאומץ ענק עדיין רצים לתוך האש.

הם ממשיכים לחסל את שני המחבלים האחרונים שנותרו במוצב. בזמן האיגוף שלהם, לוחם מקבל כדור ברגל, ונופל לתוך 'מיגונית המוות' הצפונית. זו נקודה מאוד חשובה: הוא נופל ושומע קול חלש. כשמעלים אותו לרכב הפינוי, הוא מעביר את המידע הזה הלאה, ובטיהור הנוסף של המוצב, הם מחלצים מבין ההרוגים פצועה במצב אנוש. כמעט ולא היה שום סיכוי שהיא תצא מזה בחיים, ולמרות הכול, היא אחת מתוך 51 הנפשות שניצלו במוצב.

↓

 

סרן א'
מילואימניק בגדוד 9, חטיבה 401

 

 

אני לא יודע מי אף אחד מהחללים שפיניתי היום, אבל את השם הזה אני רוצה לזכור

תמונות הזוועות מהדרום התחילו לזרום בכמויות. מהר מאוד הבנו שעם הטנקים אנחנו לא נהיה רלוונטיים שם. בסוף קיבלנו החלטה לא פשוטה, שאנחנו יורדים בתור כוח חי"ר. חברנו לכוחות של אגוז שנלחמו במוצב, והם חילקו בינינו את העבודה - הם יעסקו בטיהור השטח, בלחימה במחבלים שעוד נמצאים בו, ואנחנו בחילוץ של האנשים.

כשאנחנו מגיעים לחמ"ל, הכול הרוס ומפוצץ, אש בוערת בכל מקום. היו שם באזור הארבעים תצפיתניות, גם אין חשמל, אין אוויר, כבר לא היו מים זורמים בברזים. הודענו להם שאנחנו מחלצים אותם עכשיו. שמנו אותן בין שני הטורים שלנו, בנות שנמצאות עדיין בפיג'מה, כן? הובלנו אותן בעצם את הדרך בחזרה באמצע הלילה, בחושך גמור.

גם להוציא אותן משם היה סיפור לא פשוט. אחת המחלקות שלנו, זה היה התפקיד שלה, פשוט ללוות את הרכבים דרך צירים נסתרים, ולחלץ אנשים לצומת אורים. אחר כך ביקשו מאיתנו לפנות את הגופות של החללים שלנו. יותר מהחוויה עצמה, הקושי הגדול היה לדעת שהבחור הזה מת ושהמשפחה שלו עדיין לא ידעת.

בשלב הזה ניגש אליי מישהו מהחבר'ה של גולני שנשארו שם. הוא אמר, "תקשיבו, יש לי עוד חייל שנמצא בעמדה בחוץ, מנותק קשר מהבוקר, ואני מבקש את העזרה שלכם להגיע אליו". כשאנחנו מגיעים לעמדה, אני רואה את תומר נגר ז"ל מונח. מה שקרה איתו הוא סיפור גבורה מוחלט. אני לא יודע להגיד כמה מחבלים הוא חיסל, אבל הוא הציל הרבה מאוד חיים בעקשנות שלו להישאר בעמדה.

הסיפור שלי נשזר בשלו כשהסמ"פ שאל אם אני יכול להוציא לו את הדיסקית מהנעל. התקרבתי אליו, ומשהו בפנים שלו מאוד מאוד הרשים אותי, הוא היה מאוד שליו. ואמרתי, טוב, אני לא יודע מי אף אחד מהחללים שפיניתי היום, אבל את השם הזה אני רוצה לזכור.

כשחזרתי הביתה, סיפרתי לאשתי את מה שראינו והיא יצרה קשר עם המשפחה של תומר ז"ל. הם מאוד התרגשו, ובעצם מאותו רגע ואילך נוצר קשר מאוד חם איתם. הם קוראים לפלוגה שלי 'המלאכים שלנו'.

במהלך הקרב על מוצב כיסופים ב-7.10 נפלו 16 חללי צה"ל. אלו שמותיהם:

רס"ן רז פרץ ז"ל
סרן אורי מדרכי שני ז"ל
רס"ל יונתן סביצקי ז"ל
רס"ל עמית פלד ז"ל
רס"ל אלעד מיכאל ששון ז"ל
סמ"ר בר רוזנשטיין ז"ל
סמ"ר ברנדו דוד פלורס גרסיה ז"ל
סמ"ר יוגב אהרן ז״ל 
סמ"ר אביתר אוחיון ז״ל 
סמ"ר אור אסתו ז״ל 
סמ"ר טשגר (בנימין) טקה ז"ל
סמל ראם מאיר בטיטו ז"ל
סמל עילי נעם בן מוחה ז"ל
סמל דוד מיטלמן ז"ל
סמל תומר נגר ז"ל
סמל אוריאל סגל ז"ל