"כאב לי, בכיתי, אבל היה תהליך טוב. במצב קיצון כזה - אין לך ברירה"

"אני שומעת שטיל נוחת לידנו. הרכב שלנו כמעט התהפך. כל החלונות התנפצו, וחטפנו הרבה רסיסים. היד של החיילת לידי פשוט יצאה מהמקום - אבל היינו חייבים להמשיך", כך משחזרת ליזה בזרניק, את רגע הפציעה שלה מפצמ"ר של חיזבאללה, ליד גבול לבנון לפני כשנה. 

זה אולי יפתיע אתכם, אבל ליזה בכלל התגייסה לתפקיד עורפי לכאורה, טכנאית רשתות בחיל התקשוב, ובסיומו שובצה בחטמ"ר 769, סמוך לקריית שמונה.

"בתפקיד אנחנו תומכים בצורה ישירה בלוחמים מעבר לגבול", היא מסבירה, "בלעדינו, לא היה להם שום קשר לקדמית, מה שעלול לגרום לתאונות, וחלילה לנפגעים. למרות שהיה מאתגר ומעט מפחיד לשרת שם בתקופה הזו, כשאנחנו ממש על קו העימות, ידעתי שמה שאני עושה מציל חיים. זה נתן לי כוח".

אחרי מספר חודשים בסדיר, ביולי 24', נפצעה ליזה כשהייתה על אוטובוס בדרך לבסיס, עם עוד כמה חיילים וחיילות. "לא הבנתי בהתחלה מה קרה, עוד המשכתי להקשיב באוזנייה לפאר טסי. הבנתי אחרי זה שהגוף מפצה על הטראומה הפיזית והמנטלית במלא אדרנלין - כך שבאותם רגעים, לא ידעתי באמת כמה הפציעה שלי חמורה".

וגם היום ליזה עדיין בעיצומו של תהליך שיקום במסגרת תוכנית 'חוזרים לחיים' בבית החולים שיבא. "כשפגע הפצמ"ר נפצעתי בכף הרגל, לכן אני עוברת המון ניתוחים וטיפולים לשקם אותה, כדי שאוכל ללכת. זה היה מאוד קשה, אמא שלי הייתה צמודה אליי 7/24. כאב לי, סבלתי, בכיתי, אבל היה תהליך טוב. כשאת נמצאת במצב קיצון כזה, את במצב הישרדותי, ואין לך ברירה".

בנוסף לקושי הפיזי, הרבה ספקות עלו: "בימים האלה הביטחון העצמי שלי ירד. השאלה מי ירצה להיות איתי אחרי הפציעה, עלתה כל הזמן. הרי אני במיטת בית חולים, בגוף אחר, וצריכה להתאים את עצמי לגוף החדש. התבגרתי בעקבות זה מאוד".

כשהיא נשאלת מה כן עזר לה, היא משיבה בחיוך. "הפילאטיס. זה כלי שגיליתי בשיקום, שעזר לי להיות חזקה, והחזיר לי את הביטחון העצמי. זה השיב את התחושה שהחיים שלי הם באמת שלי: שאני יכולה לשתות קפה קר, לקרוא ספר, לעשות את האימון שלי. להיות חלק מהחיים, בלי להרגיש חריגה".

"בסוף זה לא פשוט להרגיש רגילה כשעדיין יש לך צלקות ואת משתמשת קביים או כסא גלגלים. המחשבה איך יראו אותי ומה יחשבו עליי עולה כל הזמן. אבל אני חושבת שלאט לאט למדתי לשים פס, ומאז הביטחון שלי רק התחזק, אפילו יותר מלפני הפציעה". 

ליזה רואה בשיחה הזו ייצוג לפצועים שלא מרגישים די נוח לשתף במה שעברו. "כשאני מספרת את הסיפור, אני עושה את זה בתנאים שלי: אני מדברת על השיקום, על ההתמודדות, על המחשבות - ופחות על האירוע עצמו. ככה זה צריך להיות בעיניי - כל אחד ידבר רק על מה שהוא מרגיש שהוא רוצה לדבר עליו, עם שליטה על הסיפור האישי שלו". 

יותר מכל, מכירה ליזה תודה על החיים החדשים שלה: "הדבר הכי חשוב שהפציעה לימדה אותי זה לדעת להעריך הכול - כולל להיות חלק מהקהילה המדהימה הזו של נכי ונכות צה"ל, שנותנת לי כוח ושלווה פנימית, ועוזרת לי לשמור על תקווה בתהליך הזה. גם עם הכאב והטראומות - הפציעה שלי היא סוג של לידה מחדש".