מג"ד 82 - אז והיום

"מונתי להיות מג"ד 82 חודש בלבד לפני מלחמת יום כיפור", מעיד תא"ל (דימוס) חיים ברק, "שבועיים לתוך התפקיד, צצו סימני כוננות, לא כל כך התרגשנו מזה, וגדודי שריון אחרים עלו לתגבר באיזור רמת הגולן".

"קודם כל, חשוב להבין את הרכב הגדוד", קובע המג"ד בדימוס, "הוא כלל ארבע פלוגות טנקים, מתוכן שתיים ותיקות, של אנשים שיודעים את העבודה, והנותרות היו שתי פלוגות צמ"פ - צוות מחלקה פלוגה - חיילי נח"ל שעשו הסבה לשריון, מכיוון שהיה מחסור, ונותר להם עוד כחודש לסיום ההכשרה". 

כחלק מהכוננות, העלו את שתי הפלוגות המבצעיות לרמת הגולן, כך שתא"ל (דימוס) ברק ושאר הגדוד המתאמן נשארו במחנה נתן.

הגיע ה-5 באוקטובר, ואיתו גם הידיעה שעומדת להיפתח מלחמה למחרת בערב, "בעקבות זאת קיבלתי פקודה לעלות לרמת הגולן, הטיסו את הכוחות שלנו למחניים, שם הצטיידנו בטנקים של חטיבת מילואים, והעברנו את הימים בסיכום תקלות, חימוש הכלים. עד ההוראה  שקיבלו להתמקם בסינדיאנה, מזרחית למחנה נפח, כי זה נמצא בקרבת מחנה האימונים של חטיבה 188 כדי שנוכל להשלים ללוחמי הנח"ל לשעבר, את ההכשרה על הטנק.

כך, מג"ד שמכהן בתפקידו חודש בלבד, נדרש להשלים לשתי פלוגות חי"ר הכשרת טנק שאורכת עוד חודש - בשעות בודדות  ולצאת למלחמה, בגזרה שאינו מכיר יותר מאשר תייר שאוהב לטייל בצפון. "בדיעבד, ההכשרה שלהם היה המלחמה עצמה", קובע תא"ל (דימוס) ברק, "הם נלחמו קשה".

ב-6 באוקטובר, בשעה 10:00 בבוקר, ינוש - האלוף אביגדור בן-גל ז"ל, שהיה מח"ט 7, אסף את המג"דים,  ואמר להם שהמלחמה תיפתח בשש בערב, ושבשעה 14:00, תהיה קבוצת פקודות, כיוון שהיה מג"ד חדש ולא הכיר את הגזרה, ינוש אמר לו: "חיים, תנצל את הזמן להכיר את השטח - מה התוואי, להבין איפה יש רמפות ושדות מוקשים, אילו מוצבים קיימים בגזרה ועוד". 

"ניצלתי את הזמן הכי טוב שיכולתי בסיור בגזרה", מספר תא"ל (דימוס) ברק, "הגיעה השעה 14:00 והתכנסנו, אך מיותר לציין שלא קיבלנו את הפקודות - מיד באותה השעה פרצה המלחמה והוקפצנו חזרה לגדודים. נכנסתי לטנק שלי, וניסיתי להבין מה המצב ולקבל את הפקודות שלא הספקנו לשמוע".

"אני מג"ד חדש, אין פקודות, אני לא מכיר את רמת הגולן, עם שתי פלוגות שלא סיימו אימון, כשמעלי מטוסים וארטילריה סורית", הוא מתאר את הסיטואציה הכמעט בלתי אפשרית, "אחרי כשעה, קיבלתי פקודה לנוע דרומה לחושניה - יישוב סורי בדרום רמת הגולן, להתפרס שם ולחכות להמשך פקודות".

שאר חטיבה 7 נעה לכיוון קונטרה ואת גדוד 82 הנחו לנוע בכיוון ההפוך, ובערב, כשחילקו את הגזרה לשניים בין חטיבות השריון 7, ו-188, ומכיוון ש-82 היו בחושניה, הם סופחו תחת חטיבה 188, "מי שמכיר את עולם הצבא, ובפרט בחיל השריון, יודע שלמרות שאנחנו מאומנים לעבור יחידות, זה לא מצב אידיאלי", הוא קובע, "חייל צריך להילחם ביחידות שאליהן הוא שייך".

זמן קצר אחרי שהגיעו לחושניה ביקשו ממפקד הגדוד להעביר פלוגה - שתחבור לגדוד 53 בציר הנפט כי יש שם סורים, והוא שלח את פלוגה ב' - פלוגת נח"ל, ונותר עם שתי פלוגות, "בעבר לארטילריה והמטוסים שעפו מעלינו, לא באמת הרגשתי מה קורה בקו הקדמי של המלחמה. שעה נוספת חלפה וקצין האג"ם של הפיקוד מודיע שחייבים תגבור במוצב בתל סאקי, שנמצא במרחק של בערך 30 קילומטר מחושניה. שלחתי את פלוגת הנח"ל הנוספת".

כך יצא שגדוד אחד התפרס על כל הגזרה - דבר מנוגד לעקרונות השריון של ריכוז כוח - להישאר יחד, אך לא הייתה ברירה, "לא הייתה לי תמונת מצב ברורה של מה קורה בגזרה, אבל ידעתי שאם מבקשים ממני פלוגה, כנראה המצב שם חמוד, לכן הייתה דרך לא לבצע את הפקודות שקיבלתי, למרות שזה היה מנוגד לכל עקרונות ההפעלה. ונשארתי עם פלוגה אחת".

"עובר הזמן ומתקבל דיווח שיש פריצה באיזור בו אנחנו נמצאים - הסורים מתחילים להיכנס לרמת הגולן", מספר תא"ל, (דימוס) ברק, "הגענו לציר 10 כשהסורים כבר שולטים על הכביש, פתחו עלינו באש, עשינו היחלצות מעולה והתחלנו לנהל את האש, לאחר שעתיים בקרב כבר ספרתי מעל 30 טנקים סורים פגועים, כשבצד שלנו רק טנק אחד נפגע עם ההרוג הראשון - הגדוד הסורי הושמד ושאר החטיבה הסורית הפסיקה את התנועה כשהיא במצב צבאי לא טוב".  

משם, הם ישר עברו למשימה הבאה - לארוב לחטיבה סורית בציר חושניה, "נסענו לשם  הצבנו את המארב והמתנו, אך הסורים לא הגיעו. במקביל פלוגה ב'  נלחמה במוצב 111 מול סורים הסמג"ד שלהם נפצע, מפקד פלוגה 53  נהרג, ושתי מחלקות נשלחו להחליף אותם.

במקביל, פלוגה ד' קיבלו הוראה לנסוע לתל סאקי, הם נענו למשימה ויחד עם 2 מחלקות, נסעו דרומה בלילה - בעוד שהם לא יודעים שהאזור כבוש על ידי הסורים, רק 4 טנקים הספיקו להיחלץ ולהמשיך לתל סאקי, יתר הטנקים הושמדו במקום, "זה היה מצב נורא, תמונת המצב היא כזאת, אני עם פלוגה א, פלוגה ב' במוצב 111 פלוגה ג' לא איתי מתחילת הלחימה, וחצי מפלוגה ד' נפלו. כשבמקביל שתי מחלקות מפלוגות ב' ו-ד', נשארו בציר הנפט ושם נלחמו בסורים יחד עם טנקים של 188 שמתוך 10 טנקים, נותרו להם 2", משחזר בעצב מפקד הגדוד.

כך מפקד הגדוד יחד עם 2 מחלקות הציבו מארב בצומת חושניה, כשלפתע הוא מקבל הודעה מקצין החימוש שלו שהיה על ציר הנפט. השעה 18:00 - כבר חושך, והדיווח הוא שטנקים טיראנים עוברים לידו, "זה אומר שאני מזרחית אליהם, שעוברים בעורף שלי, או במילים אחרות - זה אומר שאני מכותר", מסביר תא"ל (דימוס) ברק.

"אני אומר לו תשמע זה לא יכול להיות, איך אתה מזהה שזה טיראני", הוא ממשיך, "קצין החימוש ענה שלפי רעש השרשרת, לא האמנתי, דיווחתי למח"ט 188 שזה המצב, וגם הוא לא האמין, הוא אמר לי שזה כנראה הטנק שלו - כי טנקים של 188 היו באיזור. העדפתי להאמין שזה טנקים שלנו , אבל בדיעבד קצין הקשר צדק, ב-18:00  הסורים כבר היו רק על ציר הנפט".

הזמן חלף, ואיתו גם התחמושת, ולכן ניתנה ל-82 ההוראה ללכת לתל יוספון ולשם הגיעה השיירה עם התחמושת, באותו הזמן מפקד פלוגה ב' שהיו ב-111 ראה שהסורים עברו אותו והוא "אי בודד" בתוך מרחב סורי כבוש, וביקש אישור להתפנות משם ולחבור ל-82., הוא קיבלה אישור ויחד עם הנח"ל המוצנח הם חברו לתל יוספון להתחמש ולתדלק עם מה שיש. 

הטנקים הסורים התקדמו צפונה, כדי לכבוש את נפח - מרכז העצבים והשליטה של רמת הגולן, אחרי לילה ארוך של היחלצות מהכיתור הסורי, "בסביבות תשע בבוקר מח"ט 188 מדווח שחושניה כבושה על ידי הסורים, ונתן הוראה ללכת דרומה וליצור מגע עם הסורים עד כמה שאפשר", משחזר המג"ד בדימוס, "זה מה שעשיתי, עם פלוגה א'".

במקביל, פלוגה ג' נסעה דרומה מקונטרה עד מוצב 110 לעצור חטיבה סורית שנעה צפונה , "הם ביצעו מארב למופת, משבח תא"ל (דימוס) ברק, "אם זה לא היה מתבצע זה היה יכול להפוך את המצב המלחמתי לא רק בדרום רמת הגולן". 

גדד 82 התחילו לנוע דרומה לכיוון הסורים, בדרך הם פגשו פלוגת מילואים שנפגעה קשה מאוד בציר הנפט, ולקחו אותם תחת פיקודם. לאחר מאות מטרים, תא"ל (דימוס) ברק עלה יחד עם פלוגה א' לעמדות כדי לצפות על השטח, "צריך לנסוע בתנועה מאובטחת - מידי פעם לעלות על עמדות ולצפות ולנוע קדימה, באחת העצירות, אני מרים משקפת ומזהה בערך 300 כלים סורים עם הטנקים הכי מתקדמים שלהם". 

מבחינת הסורים, חושנייה בידיהם. אך גדוד 82 לא ויתרו, "ניהלנו קרב אש, אנחנו פלוגה, והם מאות. מראה כמעט לא אפשרי - הטנקים שלהם כל כך חדשים שנראה שמעולם לא נעשה בהם שימוש. באותם חילופי אש, הטנק שלי נפגע, הקמב"ץ שלי נהרג ואני נפצעתי, משם פונתי לבית חולים צפת, ושם נותרתי עד סוף המלחמה, כשהגדוד שלי מפוזר בכל רמת הגולן, ושני חיילים שלי נלקחו בשבי", הוא נזכר בעצב.

מכל פלוגה ד' נותר טנק אחד בפיקוד הסמג"ד ועוד מפקד מחלקה שהיה איתו, הם ירדו לכנרת היו שם טנקים אחרים, ושם הם בנו צוותים מחדש והמשיכו לקרב המפורסם על נפח בו נפלו חיילים רבים, ביניהם מח"ט 188.

"יתר הכוחות, המשיכו בלחימה בצורה יוצאת דופן. אני לא מכיר דבר כזה, טנקיסטים ופלוגות ברמה כל כך בסיסית של אימון, יוצאים למלחמה הקשה ביותר של המדינה  ומפגינים יכולות שלא מביישות טנקיסט ותיק".

מפקד גדוד 82 הנוכחי, סא"ל אופיר כספי מספר על הגדוד כיון: "היום אנחנו משרתים ברמת הגולן ויש 50 שנים ליום כיפור אז אנחנו לוקחים חלק בכל שיפוץ ונוכחות האנדרטאות של הגדוד במלחמה, אנחנו לוקחים חלק מאוד פעיל בהנצחת יום כיפור בהקשרי המלחמה".

הגדוד היום מונה טנקי סימני 4 עם מעיל רוח, ובכל פלוגה יש עשרה טנקים - סה״כ בגדוד יש שתי פלוגות סדירות ואחת במילואים. ובשנה וחצי האחרונות קיבלנו גם פחת"ק (פלוגת חשיפה- תקיפה) מגדוד 51 של גולני, והיא מהווה חלק אינטגרלי מהגדוד".

"אני חושב שגם אז וגם היום דרג המ"מים והמ"פים הם דרגים מאוד חשובים שאנחנו מפתחים אותם ומשקיעים המון אנרגיה בללמד אותם איך לעמוד לבד ולקבל החלטות תחת אש, מבחינתי קרבות הגבורה שהיו ביום כיפור לפני 50 שנה הם לא אירוע מונפץ ואם תקרה לנו סיטואציה שדומה לדבר אני חושב שנצלח את זה תוצאות זהות בהקשר הישגים מבצעיים". 

"חשוב לי להגיד תודה רבה לכל מי שנלחם, בלעדיהם לא היינו איפה שאנחנו היום, וזה מושא להערכה".