קרפ"ח גולני - אז והיום

במלחמות בכלל וביום הכיפורים בפרט, החובשים הקרביים הם אלו שנפצעו ונהרגו בקבוצת הייחוס השנייה אחרי מפקדים. "כדי להציל חיים בזמן מלחמה את צריך להפסיק לחשוב על עצמך", פותח תא"ל (דימוס) ד"ר מיכאל (מיקי) וינר, אז קצין רפואה חטיבתי בגולני, "במהלך המלחמה לא היו לי סימני שאלה ולא נקודות היסוס או ספק. חשבתי על המשימה והייעוד שלי, זה בדם של אנשי הרפואה".

מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, תא"ל (דימוס) ד"ר וינר התחיל התמחות בבית החולים רמב"ם, אחרי שסיים את תפקידו כקרפ"ח גולני. "ב-5 באוקטובר קיבלנו הנחייה לפנות 40% מהמיטות בבית החולים כדי שנוכל לקלוט פצועים, אבל אף אחד לא דיבר על מלחמה", הוא מספר, "וביום כיפור עצמו, הייתה לי אינטואיציה לא מוסברת ופתחתי את הרדיו. ככה הבנתי שפרצה מלחמה, ושצריכים אותי בחטיבה".

עם תחילת המלחמה, גויס תא"ל (דימוס) ד"ר וינר מחדש כמפקד פלוגת הרפואה של גולני, ובמהלך הלחימה התקדם לתפקיד קצין רפואה חטיבתי לאחר שקודמו נפצע. "היה בי דחף מסוים להתגייס כמה שיותר מהר ולצאת לדרך", הוא מסביר, "הייתי לחוץ לא לפספס את המלחמה".

ביום ראשון הוא יצא לדרך ברכב אזרחי יחד עם חובשים נוספים. "לא ידענו שום דבר על מה שקורה בחזית", הוא מספר, "אמרו לנו רק שיש קרבות קשים ברמת הגולן ולא פירטו יותר מדי". אחר הצהריים הם הגיעו לראש פינה, שם פגשו את מח"ט גולני. "הוא הסביר לנו שיש חיילים נצורים במוצב החרמון, ושלמחרת מתכננים לכבוש את החרמון מחדש", ממשיך תא"ל (דימוס) ד"ר וינר, "ההנחיות שקיבלתי היו לפרוס את פלוגת הרפואה במורד הדרך מהחרמון".

ביום שני בבוקר הם העפילו לרמת הגולן, והגיעו לפני הצהריים למרגלות החרמון. "מכשיר הקשר שלנו היה מאוד מיושן, ולא יכולתי לקלוט מה קורה עם החטיבה", הוא משחזר, "אחרי שעתיים ללא מענה, החלטתי שאני לוקח איתי צוות רפואי ואנחנו עולים לכיוון החרמון".

בזמן שטיפס אל החרמון, הבחין תא"ל (דימוס) ד"ר וינר בשני זחל"מים מלאים בפצועים, כיוון אותם לעבר פלוגת הרפואה שנשארה למרגלות ההר, והמשיך בטיפוס. "כשהגעתי לרכבל התחתון, התחילו להפגיז אותי במרגמות", הוא משתף, "אז פגש אותי מישהו מהחטיבה, ועדכן אותי שהמתקפה נכשלה והכוח נסוג". במתקפה זו נפצע גם קצין הרפואה החטיבתי, וכך קרה שתא"ל (דימוס) וינר נכנס לתפקיד בעצמו.

אחרי קרב החרמון הראשון, כוחות צה"ל נכנסו למצב מגננה למשך שבועות ארוכים, וספגו פגיעות קשות. במהלך אותם שבועות, תא"ל (דימוס) ד"ר וינר זוכר קרב אחד שהשאיר בו חותם.

"זה היה ב-12 באוקטובר", הוא נזכר, "והזעיקו אותנו למוצב 104 לטפל בשני פצועים. הסיירת פתחה עבורנו את הציר, ובזמן שאנחנו מטפלים בפצועים, תקפו אותנו שני מא"גים סורים", הוא ממשיך, "ואיפה שהסיירת הייתה כמה שניות לפני כן ראיתי רק עשן ואש".

הקרפ"ח הטרי וצוות הרפואה שבפיקודו המשיכו לטפל בפצועים, חלקם קשה מאוד, בזמן שמטוסים סוריים מפגיזים אותם ללא הפסקה. "החובשים מסביבי ברחו וחיפשו מחסה", הוא מתאר, "צעקתי עליהם שאנחנו לא בורחים כשיש לנו פצועים לטפל בהם". תא"ל (דימוס) ד"ר וינר וחובש נוסף בצוות נשכבו על הפצועים והגנו עליהם בגופם מפני המתקפה הקשה. "אחד הפצועים היותר קשים מהמתקפה הזאת שרד, והקים משפחה", הוא מפרט, "הנקודה הזאת במלחמה חרוטה בליבי".

לאורך השנים, תא"ל (דימוס) ד"ר וינר הקפיד להנחיל את הלקחים שהפיק מהמלחמה בכל אחד מחייליו, וזה מורגש עד עכשיו. "הלקחים מ-73' מלווים אותנו", מסביר סרן דוד משאשה, הקרפ"ח הנוכחי בחטיבת גולני, "אנחנו נמצאים היום בנקודת פתיחה הרבה יותר טובה, בין אם זה בפריסת הכוחות או במענה רפואי צמוד-תמרון".

"בשבוע הראשון שלי בתפקיד שוחחתי עם מיקי וינר", ממשיך סרן משאשה, "אני זוכר שלא כל-כך הבנתי את המשמעות של מה שהוא אמר. אבל היום, אחרי שעברתי תעסוקה מבצעית עם החטיבה, אני יכול לומר שלמלחמת יום הכיפורים יש השפעה ברורה על צורת העבודה בחטיבה".

להפקה המלאה (מפקדים פוגשים מפקדים).