השריונרים שעשו היסטוריה, מדברים לראשונה. צפו

בחודש אוקטובר של 1973, כל חטיבות השריון היו פרוסות לאורך כל גבולות הארץ - מהנקודה הדרומית ביותר בסיני ועד מעל לרמת הגולן, הטנקים כבר עמדו מוכנים לכל תרחיש, אבל אף אחד לא חשב שמעבר לפינה, מחכה המלחמה הקשה ביותר שידעה המדינה, שלימים תקרא - מלחמת יום הכיפורים.

ריאיון: נטע רוף, נויה בן גיגי ואודם כץ. צילום: עמית דוידוב, יעלי לאופברגן ואדם סגמן. עריכת וידאו: נועה בירמן. אפטר: יהונתן הרשקוביץ.
תודה מיוחדת לארכיון משרד הביטחון על קטעי הארכיון השזורים במהלך הסרטון.

בבוקר לפני פרוץ המלחמה קיבלו הצוותים את הפקודה - להכין את הכלים, עומד להיות יום קרב. "אנחנו דווקא שמחנו", משחזר עזרא בר יוסף, מפקד טנק מגדוד 401, "חשבנו שיהיה קרב קטן ונחזור עם סיפורים מעניינים הביתה, לא דמיינו שתפתח מלחמה בסדר גודל כזה".

צוות 401. מימין לשמאל: איציק שריר, ראובן מינס ועזרא בר-יוסף.

ואז, בשעה 14:00, בדיוק כמעט מושלם, פתחו הכוחות המצרים והסורים בהתקפה מתואמת על כוחות צה"ל בדרום ובצפון הלוחמים רצו לטנקים והסתדרו בדקות ספורות בשיירות, צוברים בחזרה ביטחון, ומכינים את עצמם לקרב.

ברגעים כאלו, כל טנק מבין שהוא חלק ממערכה גדולה אבל בעצם הוא יכול להכריע אותה, כל פגיעה בטנק של האויב מקרבת אותם לניצחון. "כל אחד ידע את התפקיד שלו, עבדנו כמו מכונה, לא חשבנו, לא פחדנו", מתאר אבי ברגר מחטיבה 188, "החיים שלך תלויים בחברים שלך".

צוות 188. מימין לשמאל: משה ויינברגר, אברהם פרוסט, שמואל ניסים ואבי ברגר.

"אני חושב שרעות לוחמים היא דבר אמיתי, בטח בימי קרב", מספר גידי מקלף מחטיבה 7. "בהתמודדות עם מוות, הנטייה הטבעית של כל אדם נורמלי, זה לברוח מהאזור, הדבר היחיד שעושה את הפעולה ההפוכה זה עצם אותה חברות שקיימת אצל אותם אנשים", מוסיף עזרא בן יוסף.

צוות 7. מימין לשמאל: גידי מקלף, רפי סימינובסקי, מיקי שפירא, בארי פלדמן, אריה איציק, שלמה קאשי.