ספר התורה שהפך לסמל הנחישות של "המזח"

"אנחנו נכנעים", כך הכריז בקשר מפקד הפלוגה, רגע לפני שיצא עם לוחמיו בידיים מורמות לשבי המצרי. "בסדר, כשנראה אתכם במסכים, תזכרו להרים את הראש למעלה", הנחו אותו מרחוק, בעודו לא בטוח אם יזכה לראות אותם חיים שוב. בתפילה האחרונה לפני שחצו את הגבול לקחו איתם השבויים דבר אחד שישאיר בהם תקווה - ספר תורה.

ביום הכיפורים של שנת 1973 מנה מוצב "המזח" 25 חיילים בלבד: ביניהם פלוגה של הנח"ל המוצנח, מספר שריונרים ו-3 אנשי דת. אף לא אחד מהם ציפה לרעש המטוסים שחגו מעליהם ולרעש הפצצה הראשונה שנפלה בדיוק בשעה 14:00, מאות מטרים ספורים ממיקומם.

"ברגעים האלה אתה מבין את המושג "בניין קלפים" - הכול סביבך מתמוטט", משחזר סא"ל שלמה ארדינסט, מפקד פלוגת לוחמי הנח"ל דאז, "אתה רואה דברים שמתחילים להתעופף באוויר ושריונרים עם איברים מרוסקים, היינו בהלם".

בסיטואציה כזאת אין זמן להתמהמה, והראש לא מספיק לעכל את הפעולות שהגוף מבצע. הם הגיעו לעמדות, כיוונו את הטנקים ורגע אחרי שהמפקד צעק 'אש', התותח ירה ופגע. הם הדפו את הכוחות המתקרבים, רק בקצת, כי הם מעטים מול רבים, הנצורים במוצב נידח מול מאות לוחמים מצרים.

הימים עוברים ולוחמי "המזח" עושים כל שביכולתם להדוף את המצרים. הם נפגעים, חלקם נהרגים והאוכל והתחמושת הולכים ואוזלים. אף אחד לא יכול להגיע למעוז הדרומי ביותר לאורך תעלת סואץ - הם תחת מצור.

"מודיעים לי שרוצים לדבר איתי מהפיקוד, ושואלים למצבי. אני משקף להם את התמונה הקשה של חמישה הרוגים. מצב הפצועים הולך ומחמיר. הם אומרים לי שאם כך, אני רשאי להיכנע", סגן ארדינסט חוזר לאחור, "עניתי בלי היסוס: "לא בא בחשבון, אנחנו לא נכנעים"".

ב-24 השעות הבאות התשובה של המפקד התערערה, המצרים התקדמו והתקרבו מרחק צעד אחד מהמוצב. אומנם הם לא הצליחו לפרוץ לבסיס הנעול, אבל המחסור באוכל, בתחמושת, ההידרדרות המהירה של הפצועים ובעיקר ההבנה שלא יצליחו לנצח את הכוחות המצריים הרבים, הכתה בו. הוא התקשר בחזרה לפיקוד והצהיר: "אוקיי, אז ניכנע". ענו לו שהפקודה השתנתה, והבחירה בין להיכנע לבין להמשיך בלחימה מונחת בידיו. בתגובה, ביקש שימסרו ד"ש למשפחתו.

מפקד: "אנחנו הבנו הכול, קיבלו את זה החבר'ה ברוח טובה יחסית. מקווים להחזיק מעמד, ואם תשתדלו למסור ד"ש בבית, תגידו שיהיה בסדר, עבור".

פיקוד: "אני משוכנע בכך שככה זה יהיה, אבל היינו רוצים מאוד מאוד שאם נראה אתכם בקרוב על המסך או במקום אחר שנראה את הראש למעלה, עבור".

הם יצאו מהמוצב שהיה להם למקלט בידיים מורמות, הולכים לעבר האויב, מודעים לכך שהם עומדים לחצות את גדר הגבול אבל ללא ידיעה שיחזרו דרכה בחיים. כבקשה אחרונה, החליטו לקחת איתם את ספר התורה של המוצב, ספק כאות תקווה, ספק כנחמה שתזכיר להם את הארץ.

כשהקצין המצרי הגיע לסגן ארדינסט, הוא שאל: "זה כולם?" הוא לא האמין שכוח כזה קטן הצליח להדוף את הצבא המצרי במשך מספר ימים.

חמישה שבועות לאחר נפילתם, שוחררו הלוחמים במסגרת הסכם חילופי שבויים. 20 שנה לאחר מכן, בעקבות בקשה אישית של נשיא המדינה דאז עזר ויצמן ז"ל מנשיא מצרים חוסני מובארכ, הוחזר גם ספר התורה שנפל בשבי, וכיום הוא שוכן באוצר ספרי התורה של הרבנות הצבאית במחנה שורה. "כשהחזקתי אותו", הוא נזכר, "ידעתי שהדבר האחרון שהייתי אחראי עליו במלחמה - חזר הביתה".