זה סוד הקסם שהופך שיר - להמנון צבאי סוחף

לכל תקופה יש איזו מנגינה שמלווה אותה. כזו שכבר בצליל הראשון, המילים יחליקו לנו מהפה לבד ונשאל את עצמנו - מאיפה אני מכיר את זה? המנגינה הזו תעורר בנו זיכרון. אולי הוא יהיה ממש שלנו, ואולי גדול יותר, החוצה את גבולות האני-אתה - זיכרון של מדינה. אבל איך כותבים שיר כזה? ומה מחבר בין השירים לפסקול אחד של צבא שלם?

 
הפקה ותחקיר: עירא בן שושן. עריכת תוכן: עירא בן שושן, אלה פלג ואביטל פשחור. צילום: תומר פלר. עריכה: נועם ברהמי אפטר: אלמוג גרף גרסל. גרפיקה: רומי שמואלי. 

את הדלת פותח לנו בחיוך אפי נצר, מלחין ואחד מאבות השירה בציבור בארץ. כשנכנסים לביתו בחיפה שבה נולד לפני כמעט 90 שנים, קשה שלא להבחין בפרסי ההוקרה, מכתבי ההערכה, ואינספור התמונות מתשעה עשורי חיים רוויי מוזיקה, הופעות וקהל אדוק. 

הוא הלחין עד כה יותר מ-800 שירים, וביניהם, גם עשרה המנונים ליחידות צה"ל. "התחלתי בסיירת אגוז, מיד לאחר מכן פנו אליי ל'שיר התותחנים', אז הגיעו 'גולני שלי', ובהמשך גם גבעתי", אפי מונה בקלילות, "כל המפקדים שמעו את השירים אחד של השני ואמרו - 'גם אני רוצה כזה'". 

מה מבדיל, אני מנסה להבין ממנו, בין המנון על-זמני לשיר שיחלוף? "זה כרטיס ביקור", פוסק אפי, "אם יבקשו מלוחם תותחנים, למשל, להציג את החיל שלו, מה הוא יביא? תותח? לא, הוא יגיד 'יש לי שיר - ואתם תשמעו אותו'. בהמנון חייב להיות משהו אחר - אם שיר נותן לך לזרום, כאן חייב להיות את הדבר שיתפוס". 

כדי להבין איך הכול התחיל, אפי מחזיר אותנו לשיחת הטלפון שקיבל אז, 53 שנים אחורה: "פנה אליי מח"ט סיירת אגוז, אורי שמחוני, ושאל אם אני מוכן להכין שיר לסיירת. הסכמתי בשמחה רבה, והוא אמר 'תבוא אליי לבירנית, שם היחידה יושבת. תהיה איתנו כמה ימים, תספוג את האווירה ותכתוב'. אמרתי לו שאני מלחין, לא כותב, אז צירפתי אליי את דודו ברק, משורר צעיר ומוכשר". 

סיירת אגוז, שנת 1971. באדיבות עמותת אגוז

"יום אחד לקחו אותנו לטיול בג'יפ, ופתאום אני מסתכל סביבי ורואה נוף כל כך יפה וירוק", הוא נזכר ומיד מתבדח, "הקצין שאירח אותנו באותם ימים אמר לי 'אתה יודע איפה אתה? בלבנון'. ונהייתה לי חולשה בכל הגוף, הרי בצבא הייתי בכלל אקורדיוניסט בצוות הווי".

באדיבות אפי נצר

"לאורך הזמן שלנו שם אירח אותנו קצין יפה ומתוק, שהפך קרוב לליבנו", משתף אפי, "חזרנו הביתה, כתבנו והלחנו את השיר, ולילה אחרי טלפנו אלינו ונודענו שהוא נהרג. זאת הייתה הפעם הראשונה שקרה לי דבר כזה". 

לאחר השיחה, הביט אפי במילות השיר, נפלה עליו הבנה, והוא החליט להתקשר לדודו: "אנחנו חייבים להוסיף קטע על חיילים שנפלו. כדי שגם לצד השמחה - תמיד נזכור אותם". כך קרה - ולשיר נולדה עוד שורה: 'אך על דברתינו נזכור גם את אלה אשר אור היום שוב להם לא יאיר'.

'המנון סיירת אגוז', בביצוע יגאל בשן ולהקת פיקוד הצפון, הגיע תוך זמן קצר לליבת המוזיקה של אותם ימים, ולראש מצעד הפזמונים, כמו יתר השירים שכתב לצבא. ביניהם, 'פרחים בקנה' שחובר בעקבות מלחמת ששת הימים, 'בלדה לחובש', שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון העברי 1969, ו'מלכות החרמון', מהמוכרים והמצליחים מבין שירי הלהקות הצבאיות.

"אומנם אני מלחין, אבל אני עבד למילים", מודה אפי, "כשאני קורא אותן שוב ושוב הן מוציאות ממני את המנגינה, וכשאני כותב, המטרה שלי היא שהחיילים יאהבו את התוצאה. אם הם אוהבים אותו, זה המנון, אם לא - הוא נופל". 

"לכן, בתהליך ההלחנה אני מנסה לזקק את המהות של היחידה, להפוך אותו לשלהם", הוא מסביר, "לכתוב המנון לצה"ל שונה מאוד מלכתוב שיר. ב-DNA של 'גולני שלי', 'המנון גבעתי', 'פרחים בקנה' וכל אלו שכתבתי לצבא, יש את הבסיס המיליטנטי הזה, העוצמתי, שיש לו את הכוח לסחוף אחריו חיילים". 

"לראות 3,000 לוחמים צועקים מחובקים שיר שאתה הלחנת, בסיום מסע כומתה, ברגעי ההשבעה או כשהם מקבלים את הנשק - מעורר בי צמרמורת כל פעם מחדש", הוא מסכם בהתרגשות, "וזה הרגע בו אתה מבין שמה שהלחנת הפך להמנון. זה כמו קסם, אתה ממריא ולא יודע לאן. אני בן 89, כמעט 90, ואני יכול להגיד בפה שלם - אין הרגשה נעלה מזאת".