"יעברו חודשים אחדים, המלחמה תסתיים, ואני אשוב"

ישראל היה בסך הכל בן 11 כאשר כבשו הנאצים את מולדתו, יוגוסלביה. בן 14 שנים בלבד כשאמו נלקחה ממנו למחנה ההשמדה בירקנאו, ורק בן 15 כשהתייתם גם מאביו. את שנות הנעורים המעטות להן זכה, חווה ישראל בתוך המלחמה, ואת סיפורי הכאב והגבורה בחר לתאר במכתביו.

כשנכבשה יוגוסלביה בידי הנאצים, החלה השמדה גורפת של מאות אלפי בני אדם, ביניהם צוענים, סרבים ו-65,000 יהודים. ישראל הועבר יחד עם משפחתו בין מספר מחנות ריכוז, שהאחרון מביניהם היה "בוני", הסמוך לאושוויץ.

במכתביו לדודתו התקשה ישראל לתאר את הזוועות שעבר: "דודתי היקרה, אכתוב לך בקיצור בעניין האסון שפקד אותנו - האמת, זה מאוד קשה לי לחשוב מחדש על האירועים הנוראיים אותם עברתי, אבל אשתדל בכל יכולתי לדייק בכתיבתי. אסוננו החל כאשר הגרמנים פלשו להונגריה והשתלטו עליה. בכל יום תקנות והוראות חדשות וכו'. אך לך אני לא צריך לכתוב במדויק, הרי את מכירה את זה.

"ב-25 באפריל 44', הגענו לגטו צ'קוביץ, אחריו לקניז'ה, בשניים במאי הטרנספורט כבר היה בבוני. המבוגרים יותר הלכו לצד שמאל, אך דודתי ואני נשארנו ביחד, אימי נלקחה למחנה נשים בירקנאו. אבי, אני, ג'ולה, באצ'י וטיבי נשארנו כל הזמן ביחד".

בסופו של דבר, ישראל ואביו נותרו שניהם במחנה לבדם, ללא אישה ואם ומבלי לדעת מה יעלה בגורלם: "בינואר 1945 החלה ההתקפה של הצבא הרוסי באזור קרקוב, ובעקבותיה נאלצנו להתפנות. הפינוי בוצע באי סדר מוחלט. האנשים קפאו מקור והתמוטטו מרעב. לאחר ארבעה ימי צעידה, תוך אבידות גדולות, הגענו לתחנת רכבת מסוימת. טיבי ואבא שלו הופרדו מאיתנו, אך אבא ואני נשארנו יחד.

"למחרת הועלנו לקרונות פתוחים, 170 איש במינוס 25 מעלות. לאחר עשרה ימים של דרך נוראית יצאתי אני לבדי מתוך שבעה אנשי צ'קוביץ עם רגליים קפואות בלבד. אבי המסכן סבל כאבים נוראיים. על כך אינני רוצה לכתוב בהרחבה, אלו היו פציעות קטלניות של פצעים פתוחים. משם אני נפרדתי ממנו לתמיד".

אחרי ששרד את צעדות המוות, הועבר ישראל, היתום, למחנה ההשמדה ברגן-בלזן. במכתביו תיאר את התנאים המחפירים והיחס המשפיל שחווה מצד הנאצים במחנה: "הזוועות אותן עברתי שם לא ניתנות לתיאור במילים, ועוד פחות בכתיבה. שבועות ארוכים לא קיבלנו אוכל, אך מכות היו למכביר. הייתי כל כך חלש עד שחליתי, רגליי כווצו ושותקו, ושלוש אצבעות של רגלי השמאלית נשרו. ברוך השם היום אני בריא לחלוטין!".

עם שחרור המחנה, הגיע ישראל לשוודיה, שקלטה רבבות ניצולים מהמחנות. לאחר תהליך החלמה איטי, התחיל לעבוד בעבודות שונות. זמן קצר לאחר מכן, השיג את הרישיון הרשמי לעלות ארצה דרך ארגון "עליית הנוער". ובאמת, ב-1946 הגיע לחיפה ומיהר לכתוב לדודתו: "האודיסאה שלי נגמרה. הגעתי סוף סוף למקום מבטחים לאחר שעברו עליי הרבה נדודים וייסורים".

את הכשרתו, שהשתוקק תחילה לעשות כטכנאי רדיו, עשה ישראל לבסוף במסגור דרך "חברת הנוער" בקיבוץ דגניה ב'. על תקופתו שם כותב ישראל באריכות ובהתלהבות: "החיים בקיבוץ נועדו למטרה נעלה ביותר והיא בניין הארץ והמולדת. לא רק למעננו אנו כאן, אלא למען כל אלה הנמצאים עדיין מחוץ לגבולה. בקרוב תתחיל עלייה גדולה, היא מוכרחה לבוא. באירופה אין אנו בטוחים בקרקע שמתחת לרגלינו. ואז, דודה יקרה, תוכלי גם את לעלות ארצה. אנו שנינו שנותרנו לפליטה מכל משפחתנו נבנה לנו קן חדש שיהיה שופע חום ואהבה כאשר היה ביתנו מאז ומתמיד".

עם סיום הכשרתו המקצועית עבר ישראל יחד עם חבריו לקבוצת גבים בנגב. המעבר לשם דרש שכנוע רב מצד חבריו, שכן מטרתו הברורה והיחידה של ישראל באותה תקופה הייתה להתגייס כבר עם הגיעו לארץ.  ישראל הצטרף לשורות הפלמ"ח, שובץ בגדוד השני של חטיבת "הנגב" - חטיבה מספר 12 ב"הגנה", ולקח חלק בפעולות רבות.

עם החמרת המצב בארץ, המשיך ישראל לעדכן את דודתו במתרחש וכתב לה רבות: "דודה יקרה, מתוך העיתונים תוכלי ללמוד כי המצב בארץ מתוח מאוד. אבל אנו מוכנים לכול. עלינו לחדול מן הנדודים ולהיות לעם גדול וחזק.

"אל תדאגי לי ואל תעצבי אם לרגל המצב הנוכחי תצטמצם העלייה, זאת אומרת יידחה מועד בואך הנה. אני כשלעצמי משתוקק לזה מאוד, כי הנני חי בבדידות גדולה. מתגעגע אני לאהבתך - אהבת אם ולדאגתך לי. מאז אבדו אמא ואבא היקרים לא ידעתי אהבה, ומה משתוקק אני להצמיד את ראשי אל לבך, להרגיש את רוך לטיפתך, לשוחח עמך על הוריי ובאהבתי אותך למלא את מקום בנך האובד".

בשיחה שניהל עם נעמי ביטנר, מקבוצת דגניה, דיבר ישראל על העתיד של אחרי המלחמה: "מה את חושבת, יעברו חודשים אחדים, המלחמה תסתיים, ואני אשוב. אחזור לחיי העבודה ויחד נראה את התפתחות משקנו הצעיר. את תראי, הוא עוד יהיה גדול ויפה כדגניה ב'".

יולי 1948 השתתף ישראל בקרב בכאוכבה, שמטרתו הייתה כיבוש שני הכפרים כאאובה וחוליק, מידי המצרים. במהלך שני ימי המבצע התחוללו קרבות קשים באזור חוליקאת, שם בנו המצרים רשת של מוצבים חפורים היטב ואף הסתייעו בארטילריה. ההתקפה על המשלט המצרי נכשלה, ובאותו הקרב בחוליקאת, ב-18 ביולי 1948, נפל ישראל.

ישראל נטמן במקום נפילתו על ידי המצרים. ב-6 בדצמבר 1948 נמצאה גופתו בעת הקרבות על פתיחת הדרך לנגב, והוא הובא למנוחות בקיבוץ רוחמה. שנתיים לאחר מכן הועבר לבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג.

"אנו עסוקים מאוד. המצב חמור ביותר", כתב ישראל במכתבו האחרון, שנשלח ב-15 במארס, 1948. "אנו מוכנים לכול. ידעתי כי רבים יפלו מבין שורותינו, אך בלי דם אין לרכוש מולדת. אל נא תדאגו לי. אני מקווה כי נתראה בקרוב". 

רק לאחר כמה חודשים עלתה דודתו של ישראל לארץ, ונודע לה גורלו.

בן 18 שנים היה ישראל בנפלו. יהי זכרו ברוך.

החייל שהקריא את מכתביו הוא רב"ט גרגו בוזש (19), שעלה לבדו מהונגריה ומשרת כלוחם בגדוד רותם של חטיבת גבעתי.

"ישראל היה אדם חזק, שנלחם בשביל להגיע לכאן ובשביל שתהיה לנו מדינה. אנחנו צריכים להעריך את זה ולהגן עליה בכל מחיר. זו זכות להיות כאן".