איך משפיע השירות כמפקד בצה"ל על האדם שבפנים

מאז שרב"ט נלי נפיודוב התחילה לשרת כמפקדת, היא לא נהנית לצאת למסיבות. "הייתי במסיבה לא מזמן, והיו מלא אנשים שצילמו סטורי לאינסטגרם, ואז עלתה לי המחשבה שאחת החיילות שלי יכולה לראות איכשהו סרטון כזה שלי רוקדת שיכורה, ופשוט התיישבתי. התחלתי לאכול על זה סרטים ופשוט לא יכולתי לקום ולרקוד שוב", היא אומרת. רב"ט נפיודוב, שמשרתת כמפקדת כיתת לימוד עברית לעולות חדשות במחו"ה אלון, היא לא היחידה שמתקשה לשלב בין הפיקוד לחייה האישיים. מפקדים רבים חשים כי מאז שהחלו לשרת כמפקדים, משהו בחייהם השתנה.

"מול החיילות אנחנו ממש דמות לכל דבר, וקשה לצאת מהדמות הזאת כשאת מחוץ לבסיס" 

"מול החיילות אנחנו ממש דמות לכל דבר, וקשה לצאת מהדמות הזאת כשאת מחוץ לבסיס", משתפת רב"ט נפיודוב. "נוצר מצב בו את יוצאת מהבסיס יחד עם החיילות, והן עומדות לידך ומחכות לרכבת או לאוטובוס, ואת לא יודעת מה לעשות עם עצמך, כי את חייבת לשמור על הדמות עד שאין חיילות בסביבה". סמל-ראשון (סמ"ר) ערד פוליטי מעיד על עצמו כי האופן בו הוא מתנהג עם ההגעה הביתה בסופ"ש, שונה בתכלית מהתנהגותו בבסיס. "בצבא אני לוקח המון אחריות וגם מאפס את החיילים שלי אם צריך, וכשאני מגיע הביתה אני יכול להוריד את המסכה, להתפרק ולהיות שטותניק עם המשפחה והחברים שלי", מספר.

"גם כשאתה נמצא בבית, להיות קצין בצה"ל זה מאוד טוטאלי. יכולים להקפיץ אותך לבסיס בכל שעה, ואתה צריך להיות זמין לפקודים שלך כל הזמן", משתף ראש מדור (רמ"ד) לוחמה ביחידת אגוז, סגן ד'. "כשפיקדתי על צוות לוחמים לא יכולתי לעשות הפרדה בין הצבא לבית ופשוט לא היו לי חיים פרטיים. לא הייתי הרבה בבית ותמיד הייתי דרוך, וזה מאוד מקשה ומשפיע על היכולת שלי לקבוע תכניות עם חברים או לנהל מערכת יחסים". רב"ט נפיודוב, מעידה על עצמה שהשירות כמפקדת השפיע על ההתנהלות שלה גם בפני המשפחה. "תמיד הייתי קצת שתלטנית בבית, אבל אני מרגישה שמאז שהתחלתי לפקד בצבא, אני הבוסית בבית, אני אומרת מה אני חושבת על כל דבר ואיך דברים צריכים לקרות לדעתי".

"כשאני מגיעה הביתה - נגמרה העבודה, ואתעסק בזה רק מחר בבוקר כשאחזור למשרד, אבל בצבא זה לא נגמר אף פעם"

אי אפשר להתנתק

רונית בריסי פגשה לראשונה את רב-נגד (רנ"ג) יוסי בריסי כששניהם שירתו כמפקדים צעירים בבה"ד 7. מאז, רונית השתחררה והשניים נישאו, ואילו בעלה ממשיך לשרת בצבא עד היום, מעל ל-30 שנה מיום הגיוס שלו. "כשאני מגיעה הביתה - נגמרה העבודה, ואתעסק בזה רק מחר בבוקר כשאחזור למשרד, אבל בצבא זה לא נגמר אף פעם. הוא בא הביתה ומביא איתו את הצבא. הטלפון תמיד באוזן והשיחות מהבסיס ממשיכות להגיע גם הרבה אחרי שהוא יוצא משם", משתפת.

בדומה לכך, מפקד גדוד ארז בבית הספר לקצינים, סגן-אלוף (סא"ל) יוסי קורן, מעיד על עצמו כי הוא אינו מצליח ליצור הפרדה בין חייו האישיים לבין הקריירה הצבאית שלו. "אני חוזר הביתה בסופי שבוע, והראש שלי טרוד במחשבות של - האם קיבלתי את ההחלטות הנכונות? האם פגעתי במישהו? וזה גם הפוך - כשיצאתי ביום ראשון מהבית אחרי שלאשתי ולי היה איזשהו ויכוח, אני בהכרח אקח את זה איתי לצבא. אי אפשר לנתק את שני העולמות", מסביר. לדבריו של סא"ל אורן שהם, ראש ענף (רע"ן) המרכז ללמידה ופיתוח ארגוני (מלו"פ), עד לפני מספר שנים כשדיברו בצבא על שילוב בין עבודה לחיים פרטיים, זה בדרך כלל היה ממקום של זלזול כלפי המבקשים אותו, אשר נתפסו לעתים כלא-מחוייבים מספיק לשירות הצבאי.

"אתה מבין שהפקודים שלך מסתכלים על כל דבר שאתה עושה, ואתה צריך לשפר את עצמך"

"אנחנו צריכים להבין שאפשר לשלב - גם להיות לוחם טוב וגם לצאת לסרט אחת לכמה זמן. הבנו שדור המפקדים הצעירים זקוק גם לקצת חיים מחוץ לצבא כדי לשמור על מוטיבציה וביצועים גבוהים. כמובן שזה גם משפיע על הפקודים שלהם - אם החייל יראה שהמפקד שלו מצליח ליצור איזון בין הצבא לבית, זה יגרום גם לו לרצות לצאת לפיקוד", סבור סא"ל שהם. בעקבות תפיסה זו, הוחלט בשנה האחרונה ליצור בבית הספר לפיתוח מנהיגות סדנאות שמיועדות למפקדים, ומטרתן לסייע לכל מפקד לממש את עצמו בתוך הצבא ומחוצה לו, וליצור הפרדה מסוימת בין העולמות. במסגרת הסדנאות כל מפקד נדרש לבחון את תחומי העניין שלו ולעשות חלוקה לפי סדרי עדיפויות, על מנת שיבין בעצמו מה חסר לו בשירות הצבאי.

"בסופו של דבר, לא כל האחריות היא על המפקד, כי ברגע שהמערכת לא מתאימה את עצמה לצרכים שלו, כלום לא יעזור. הסדנה שבנינו מתייחסת גם לפרט וגם לנקודת המבט הארגונית, ובמסגרתה אנחנו חותרים לשנות את הלו"ז של אותו מפקד ביחידה כי לאפשר לו את השינוי הזה", מפרטת שרית טובי, אזרחית עובדת צה"ל המכהנת כראש מדור (רמ"ד) מחקר בבית הספר לפיתוח מנהיגות (ביסל"ם).

משפחה לא בוחרים

חוסר הניתוק בין הצבא לבית עשוי לזלוג במהירות גם לתא המשפחתי. אביו של סגן ד', תא"ל (מיל') גיורא ענבר, שירת בתפקידי מפתח בצבא, וביניהם מפקד החטיבה המרחבית המרכזית באוגדת עזה, ומפקד עוצבת אתגר (לימים אוגדה 90 - ע"ר). "השירות הצבאי של אבא שלי חד משמעית השפיע על ההתנהלות שלו בבית, וזה בלתי נמנע כשאתה נמצא 25 שנה באותה מערכת. אני רואה את זה אפילו באופן בו הוא מדבר עם אנשים, שהוא משרה רוגע וביטחון, או בהקפדה שלו על סדר וארגון. אני לא יודע איך אבא שלי היה לפני הצבא, אבל אני בטוח שכל ההתנהגויות השגרתיות שלו היו שונות לגמרי אם הוא לא היה בוחר במסלול הזה", מספר סגן ד'.

"אבא שלי השתחרר מהצבא כשהייתי בן שש. רוב השירות שלו היה בבסיס סגור, והוא היה בא הביתה פעם בשבועיים, אז הסופ"ש היה הזמן היחיד שלנו איתו. השחרור שלו מאוד השפיע על הדינמיקה המשפחתית, בעיקר בשנים האחרונות שהוא בשלב יותר רגוע בקריירה שלו וכבר לא עובד כל יום מבוקר עד ערב. זה לגמרי פינה יותר מקום לתא המשפחתי, בין אם זה נסיעות משותפות לחו"ל, או יותר זמן איכות שלו עם אמא שלי".

סגן ד' מעיד על עצמו שהבחירה שלו לצאת לקורס קצינים לא הייתה מקרית, ולמעשה הושפעה בין היתר מאביו. "ראיתי איזה בן אדם אבא שלי הפך להיות בעקבות הקריירה הצבאית שלו ורציתי לרכוש בעצמי מיומנויות כאלה בחיים. היציאה שלי לקצונה גרמה לי להעריך את אבא שלי יותר בהרבה מובנים, למדתי הרבה על הצבא, וגם על הקשיים שבו".

לשפר את עצמך

ולפעמים, חוסר היכולת לנתק את עצמך מהפיקוד דווקא משפיע לטובה. "עד הגיוס הייתי בן אדם מאוד שקט, ולא כל כך הצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי. החודשים הראשונים בצבא היו לי מאוד לא פשוטים. זו מציאות אחרת, דרישות אחרות וקושי לצאת מהתבנית הרגילה שחייתי בה. בקורסי הפיקוד והקצונה עברתי שינוי גדול והפכתי מילד מופנם למישהו שמוביל אחריו אנשים. אתה עובר ממש תהליך של התבגרות. מטילים עליך אחריות כבדה, ונותנים לך היכולת להשפיע בצמתי קבלת ההחלטות", נזכר מפקד בסיס (מב"ס) שבטה, אלוף-משנה (אל"ם) עומר שרון. בחברה הישראלית של ימינו, שנטען עליה שהיא האינדיבידואליסטית ביותר שידעה המדינה, לא מעטים המפקדים שעד גיוסם לא הרגישו אחריות על הסובבים אותם. העיסוק בעצמנו, בעיקר כבני נוער - הוא טבעי לחלוטין.

אמנם בכניסה למערכת הצבאית, בה חשיבות הכלל היא העליונה, רבים נאלצים לצאת מאזור הנוחות שלהם, וללמוד כיצד לעבוד עם אנשים אחרים, חלקם שונים מהם בתכלית, ולמען מטרה גדולה יותר מעצמם. "עד אותו רגע בו יצאתי לפיקוד, כל החיים הייתי אחראי רק על עצמי, ומהרגע הזה ואילך אתה דואג גם לאנשים אחרים. כמפקד אתה רוצה תמיד בטובתם של החיילים, שיגיעו הביתה בשלום, שיאכלו טוב, שישנו טוב ושיהיו מוכנים ללחימה", משחזר סמ"ר פוליטי, מפקד בקורס מפקדי כיתה (מ"כים). "פתאום אתה מבין שהפקודים שלך מסתכלים על כל דבר שאתה עושה, ואתה צריך לשפר את עצמך כדי להיות מספיק טוב בשביל עצמך ובשבילם".

משלמים מחיר

האחריות הגדולה מביאה עמה לעתים גם מחיר. יש הטוענים כי הקשיחות הזו מול החיילים, ה-"דיסטנס", מתגלה כהצגה בעיני הפקודים ומשום כך עשויה להוביל למצב של חוסר כבוד מצידם. "בהתחלה, רוב המפקדים מבססים את הסמכות שלהם על ריחוק, וככל שאתה מתבגר ומתבסס מבחינת תפקידים ודרגות, אתה מבין שהכלי הזה לא נדרש על מנת לפקד על אנשים. הפתיחות והקרבה לפקודים לא פוגעות, אלא מחברות בין אנשים ופותחות אותם לשיח בוגר", סבור אל"ם שרון.

הוא בעצמו מעיד כי לא כל מפקד מצליח להגיע למקום של שקיפות מול הפקודים שלו, וכי גם לו עצמו לקח זמן עד שהרגיש מוכן לכך. "היום אני מאוד פתוח עם הפקודים שלי, ומציג דמות מעט שונה מחלק מהמפקדים האחרים. אני משתף אותם בחוויות ובקשיים שהתמודדתי איתם, החל מאתגרי פיקוד ועד ליציאה מהארון לאחר שנים של פחד מתגובות הסביבה הצבאית, שהתגלה כחסר ביסוס", מסביר. "חלק מתפישת הפיקוד שלי היא לא לשחק או להציג מצג שווא לפקודים, כי עולים על זה מהר מאוד. כמובן שחשוב לשמור על מרחק פיקודי, אבל ברגע שאתה מכבד מישהו ומדבר אליו בגובה העיניים - הוא יכבד אותך בחזרה".