נאום הרמטכ''ל בטקס הדלקת נר זיכרון ברחבת הכותל

לפני ימים ספורים ציינו את יום השואה. פעם נוספת התייחדנו עם הנספים, והמעמד אפשר לנו להרהר בחיים,
במשפחה ובקהילה, והזכיר לנו שאין לקבל דבר כמובן מאליו – לא את החיים בביטחון ולא את קיומה של מדינת ישראל.

לו רק אפשר היה לשאול, את אלו שנתלשו מביתם, את אלו שנדחסו לתוך קרונות המשא בדרכם למחנות ההשמדה, לו רק אפשר היה לשאול, האם יגיע היום שלעם היהודי יהיה צבא שיגן עליו, קרוב לוודאי שהם היו עונים, שלא יהיה צבא מכיוון שלא תהיה מדינה!

מדינת ישראל הוקמה בזכות החזון, הנחישות והמעשיות, אך בראש ובראשונה בזכות ארגוני השמירה, המחתרות, ארגוני הביטחון וצה"ל. את קבקבי העץ של אסירי המחנות החליפו נעליים צבאיות, ומאז ועד היום, עומד צה"ל על המשמר כמגן העם. אך המחיר היה כבד מנשוא.

אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד – כך כתב הסופר שלמה סקולסקי על שלמה בן יוסף, עולה הגרדום הראשון. ואצלנו רבים הקברים – במורד
ובראש ההר, במרכז-הארץ ובספר, במרחב העירוני ובכפרים, קבר בודד, שורה, וחלקה אחר חלקה.

כל מצבה היא עדות ללוחם או לוחמת, שהיו לעולם שלם וכולם יחדיו העניקו לנו עולם של עצמאות, ריבונות וביטחון. הם שפילסו לנו דרך ליישוב נצור, הם שיצרו תנאים להקמת יישוב חדש, הם שבזכותם חזרנו לארץ אבות והם שמדי יום מאפשרים לנו להתפתח, להגשים חלומות ולגדל את הדור הבא בביטחון.

דרך העצמאות הייתה רצופת קרבות – הטנק דהר קדימה והנגמ"ש נדחף על ידי מנוע רב עוצמה. הזחלים נעצו ציפורניים באדמה ומשכו את גוף הברזל,
שהתיז אש וקלע לעבר האויב. אך העוצמה העיקרית לא נבעה מכוח הבוכנות, אלא מכוח נפשם ומסירותם של אנשי הצוות.

המשימה הייתה הכח המושך שעמד לנגד עיני הלוחמים והכוח הדוחף היה ונותר רעות, ערבות הדדית, הרצון שלא לאכזב את החברים והמחויבות למפקד.

צוותי הלוחמים היו לעולם מראה של עם ישראל – זגורי וויצמן, חלבי ומלכא, גבע וטקלה. בני לוי ובני כהנים; בני חקלאים ובני מלומדים. כולם נדחסו לבטן הטנק, המסוק או הספינה ושירתו כרקמה אחת, בקו הקדמי או במפקדה.
הם נלחמו על הקרקע בחירוף נפש והקרקע שלכן משפחות יקרות, נשמטה באחת.
אינכן זקוקות ליום המיוחד הזה כדי לזכור את יקירכן. הם איתכן כל העת
ואתם נושאים אותם ואת הזיכרונות באהבה בלתי מוגבלת, שמפעם בהם יגון עמוק וצורב.

הכאב עז והופך לקשה כפליים בחגים, בארוחות שישי, בכל חתונה או שמחה של החברים מהפלוגה ובכל פעם שאתם רואים ילדה קטנה רצה לזרועות אביה.

לפני זמן קצר קטעה הצפירה את החול והכריזה קודש!
קול הצפירה כקול הזעקה של אם שאיבדה את בנה ובת שאיבדה את אביה.
זהו רגע ייחודי המאפשר לחוש את צעקת הלב וסערת הרגש.
אך יש לצפירה עוצמה נוספת. היא מוחקת גבולות בין מחנות, מפוררת מחיצות ומאחדת את העם. היא מרחיקה את הבל היום-יום מול המהותי והערכי.
מנמיכה את השולי ומבליטה את העיקר – מסירות, נתינה ושירות לכלל.
היא מעלה על נס את אלו המסכנים את חייהם למען ארצם ואת אלו שהלכו
בדרך עד סופה. היא מזכירה את חיוניות השירות בצבא ההגנה לישראל - צבא העם ומוקירה את השירות ביחידות קרביות. אלו ערכי יסוד – אשר חייבים להישאר מרכזיים, גם בחברה מודרנית עתירת אתגרים חדשים.
החללים נפלו בשירות העם וכל אחד מהם היה ללבנה נוספת שחיזקה את כותל הביטחון וכולם יחדיו הפכו לחומת המגן של העם.

משפחות יקרות, אנו מתחייבים לזכור.
לזכור, ללמד ולחנך לאור הערכים, התעוזה והמסירות שגילו הנופלים. אך לא די בשימור הזיכרון.
הביטוי העליון ביותר לקדושת החיים, הוא לעשות כל שביכולתנו
כדי להקטין את היקף הנפגעים בשגרה ובמלחמה.
המשימה המבצעית לעולם קודמת לכל ובשמה נסכן את חיינו, אך שכלול
שיטות הלחימה, ושיפור דרכינו באימונים ובשגרה,
הם צוואה גלויה, שהותירו הנופלים, ועלינו לעמול כדי לממש אותה בכל יום.
יש לנו צבא חזק, מאומן ומצויד, עם כוח האדם הטוב ביותר. זהו צבא שמונע מאמונה בצדקת הדרך ומחויבות להגנת העם, הזוכר את ייעודו ומדי יום מתייצב למשימה בסיפוק וגאווה.
אני מבקש לחזק את הפצועים, לחזק את משפחות השבויים והנעדרים,
ולהתחייב פעם נוספת להמשיך במאמץ להשיבם. אני מצדיע לכל הנופלים, בשם צבא ההגנה לישראל ומחבק אתכן - המשפחות השכולות.

אין נחמה.
אין נחמה אבל יש משמעות!
יש לנו מדינה, צבא שמגן עליה, ולכן, המשפחות, זכות נצח בקיומה.
אהוד מנור כתב: "הן פני הארץ הם פניך, פני אחיך ושכניך, פני בנותיך ובניך". ואני מוסיף, ופְני הארץ הזאת הם פְּני מגניה ונופליה.
יהי זכר הנופלים ברוך.

רא"ל אביב כוכבי, ראש המטה הכללי.