הניצחון של שורדת השואה ששמרה את סיפורה בסוד 60 שנה

מהיום בו ג'נין הקטנה התחייבה להוריה שתפסיק לדבר על הזוועות שעברה בתקופת השואה ותחזור לבית הספר, אם יקנו לה חבל קפיצה - היא שתקה. במשך יותר משישה עשורים היא עמדה בהסכם, ושמרה את העדות, הסיפורים והאימה בפנים. 

בעלה וילדיה חשבו שהיא כבר לעולם לא תספר. אך בגישוש זהיר החל נכדה, סרן יותם זיתוני, אז רק נער בתיכון והיום מסו"ל בתותחנים - לשאול שאלות. להפתעת כולם, ואפילו להפתעת ג'נין עצמה, היא התחילה לדבר. במילים שקולות וקול חלש גוללה בפניהם את סיפורה הבלתי נתפס של הילדה בת הארבע וחצי, שסחבה את אחיותיה על הכתפיים, חשקה את שיניה והמשיכה לסבול כדי לשרוד עוד ועוד יום.

בכל פעם ממשיכה ג'נין לחלוק ולחשוף עוד פרטים על התקופה הנוראית בחייה. לפלוגה של יותם הגיעה כבר ארבע פעמים, כדי לשתף את הלוחמים מקרוב בסיפורה, ובעיקר לעורר בהם גאווה גדולה על היותם חלק מההגנה על מדינת ישראל. משהו שפעם אפילו לא הייתה יכולה לחלום עליו. 

כיום, בעקבות הקורונה, ג'נין כבר לא יכולה לפגוש את החיילים פנים מול פנים, וגם את הנכדים שלה - קצינה במילואים, סרן ספיר זיתוני, ושלושה לוחמים קרביים בשירות סדיר, סרן יותם זיתוני, סגן אביתר זיתוני וטוראי עילי זיתוני - היא לא ראתה כבר כמה חודשים. לכן, היא מבקשת לשתף את רגעי השפל של האנושות מנקודת מבטה של ילדה יהודייה בצרפת, שנשאה את העולם על גבה. 

מימין לשמאל: סרן יותם זיתוני, מסו"ל בתותחנים, סגן אביתר זיתוני, סמ"פ בצנחנים וטוראי עילי זיתוני, לוחם בגולני

יולי 1942, פריז. ג'נין, אז ילדה עקשנית במיוחד בת ארבע וחצי , שומעת שאמא שלה נוסעת לבקר את סבתא. היא לא מוכנה לוותר - ומתעקשת להצטרף אליהן. "אמא לקחה אותי אליה, ואמרה שהיא הולכת לדוד שלי לכמה דקות", ג'נין נזכרת. בשעה וחצי הקרובות היא תספר במבטא הצרפתי הנעים שלה, שלא מסגיר את השנים המזוויעות שעברה בילדותה.

בזמן הקצר בו אמא שלה הייתה אצל הדוד, חייל צרפתי וחייל גסטפו הכו על הדלת ודרשו שיכניסו אותם. הם רצו לקחת רק את סבתא, אבל ג'נין לא הייתה מוכנה לעזוב אותה. "זה היה נורא. הלכתי איתה ברחוב והיו המון אנשים שבכו וצעקו, וסבתא שלי נראתה אבודה", היא מספרת מנקודת המבט של ילדה קטנה, שבפעם הראשונה רואה כל כך הרבה מבוגרים חסרי אונים. רק בדיעבד, הבינה שכולם שם היו יהודים.

"פתאום סבתא הסתובבה אליי, ואמרה: 'אוי, ג'נין, שכחתי את המשקפיים שלי בבית. לכי להביא לי אותם'. אבל בכלל לא היו לה משקפיים", ג'נין ממהרת להסביר. סבתה הייתה עקשנית ממנה, ולא נתנה לה לסרב לבקשה: "נתתי לה נשיקה ועזבתי עם האיש שסבתא אמרה לי ללכת איתו". זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראתה אותה. 

בבית חיכתה אמא שלה, בוכה. באותו היום, יחד עם 13,000 יהודי פריז אחרים, סבתא שלה ובת דודתה נלקחו במה שלימים ייקרא "גירוש היהודים מפריז" - גירוש שהתחיל בצרפת ונגמר באושוויץ.

מאותו הרגע, מתחילות כמעט חמש שנים של בריחה, התחבאות בעליות גג ורעב בלתי פוסק. "באותו יולי, אמא שלי הייתה בהיריון עם אחי הקטן. היינו יחד עד שהיא ילדה באוקטובר, ואז התפצלנו", ג'נין משחזרת.

"היא נתנה לי נשיקה ואמרה: 'את חזקה, תשמרי על האחיות שלך'. אז ככה עשיתי", מתארת ג'נין בפכחות של ילדה-מבוגרת, שבמשפט אחד נקבע עתידה לשנים הבאות. שלוש האחיות - ג'נין, ילדת הסנדוויץ' בת ה-5, אחותה הגדולה בת ה-7 ואחותה הקטנה בת ה-3 - נשארו יחד, כשהיא מגוננת עליהן עד סוף המלחמה. 

"אחת לתקופה הייתה מגיעה אישה שהעבירה אותנו ממקום למקום", מסבירה ג'נין איך בנס הצליחו לשרוד עוד ועוד. במסעות שלהן הן הסתוו בבית יתומים לבנות, התחבאו בעליות גג, ואף הסתתרו במשך שלוש שנים אצל אישה שהתאכזרה אליהן, ניצלה אותן והשאירה אותן גוועות מרעב וישנות על הרצפה.

ג'נין מתארת שככל שעבר הזמן, היא הבינה איך עליה להתנהג - מתי היא צריכה לשתוק ולא לציין שהתינוקת בבית היתומות היא בעצם תינוק, מתי היא חייבת להתעקש שהמחבוא הבא יהיה מיועד לשלושתן ושהן לא יכולות להיפרד, ואיך לתפוס פיקוד ולגנוב לה ולאחיותיה בלילה פרוסת לחם או קוביית סוכר אחת כדי לחלוק, כשכל העולם ישן.

אני שואלת אם יש דברים שהיא עדיין לא מסוגלת לספר גם אחרי כל העשורים האלה. בקול עצור ומאופק היא עונה: "כן, יש כאלה. דברים שפשוט אי אפשר לספר. בגלל זה אני אומרת תודה לאלוהים, שנתן לי להתחתן עם בעל טוב, ונתן לי ילדים ונכדים. אני כל הזמן אומרת לחיילים שלי להמשיך לשמור על המדינה שלנו. הם הניצחון שלי. אין, אין כמו החיילים", היא אומרת והגאווה ניכרת על קולה.

בסוף המלחמה, אבא של ג'נין הופיע בבית אותה אישה אכזרית, ולקח את בנותיו. הוא עצר משאית הובלות בדרך, והתחייב לעזור לפרוק ולהעמיס כל היום רהיטים אם הנהג יסיע אותם הביתה. סוף סוף, אחרי שנים  של מנוסה, המשפחה הגיעה לדירה שלהם לפני המלחמה. "עמדתי בדלת, ראיתי שהבית ריק לחלוטין ויש בו רק קירות, רצפה ואת אמא - והתמוטטתי", היא מתארת את המראה שנצרב בזכרונה.

כל השנים בהן החזיקה על הכתפיים הקטנות שלה את כל העולם, הכריעו בסוף - העומס הפיל אותה מהרגליים, ובמשך שלוש שנים הייתה חולה מאוד. "מה לא ניסו לעשות בשבילי? אני זוכרת שאבא בא אליי ואמר: 'ג'נין היית כל כך חזקה עד עכשיו, תחזיקי עוד קצת'", היא מספרת.

כשהצליחה להבריא, ג'נין מסבירה שלא רצו להחזיר אותה לבית הספר, כי לא הפסיקה לדבר על כך שהיא מפחדת שיש שם גסטפו. "יום אחד ראיתי בחלון ראווה חבל קפיצה שממש רציתי. למרות שלא היה לנו כסף, אבא אמר שאם אפסיק לדבר על מה שעברנו במלחמה ואלך לבית הספר - הוא יקנה לי אותו. דיברתי לעצמי כל הלילה, אמרתי 'ג'נין אל תחשבי, ג'נין אל תחשבי'", היא משתפת.

"בבוקר אמרתי לאמא שהיא יכולה לקחת אותי לבית הספר היום, ואבא אמר שכשאחזור בערב יהיה לי את החבל - חזרתי הביתה, קיבלתי אותו ולא דיברתי יותר", היא מסבירה את השתיקה שנמשכה יותר מ-60 שנה.

צילום: יגאל סלבין 

ג'נין לעולם לא תוכל לזרוק אוכל, ומשוטרים היא עדיין מפחדת, אבל אין ספק שהיא ניצחה. בגיל 34 עלתה לארץ, כשהיא נשואה לאנדריי ואמא לשלושה ילדים. נולדו לה כאן עשרה נכדים, ולפני כארבעה חודשים גם נין ראשון.  

"אני מבינה שבלי צבא -לא תהיה לנו מדינה. צריך את החיילים שישמרו עליה, כי היא כל כך יקרה לנו. אני מודה על כך שיש לי שלושה ילדים שהלכו לצבא, ונכדים שממשיכים להגן על ישראל. אני רוצה להגיד תודה לכל החיילים והחיילות שלנו, מכל הלב", היא אומרת בקול חנוק.

רגע לפני שאנחנו מסיימות את השיחה, סרן יותם מגלה לי: "היא תמיד אומרת לנו שאנחנו הניצחון שלה, רושמת לכל אחד מכתב לשים בחוגר ומגיעה לכל סיום קורס - גם אם זה אומר לנסוע שלוש פעמים לבה"ד 1 לטקס סיום קורס הקצינים של הנכדים". אני שומעת אותה צוחקת ברקע מוסיפה: "נכון, נכון, בשבילכם