"נרכין ראש לזכר הנופלים ונמשיך לעמוד כתף לכתף - במאבק ובחתירה לביטחון באזור ובעולם כולו"

אין דרך לכתוב על אסון התאומים מבלי לציין היכן בדיוק היית ברגע ששמעת עליו. ככה זה באירועים היסטוריים, בטח כאלה שמחלקים את החיים ל"לפני" ו"אחרי". את הדיווח הראשוני על טיסת יונייטד שפגעה בבניין הצפוני שמעתי יחד עם יובל, הבן הבכור שלי, שבשנת 2001 צבר פז"ם של שנה בעולם. את האמת, אני לא יודע מה מפחיד יותר, להילחם בעזה ובלבנון, או להחזיק תינוק בן שנה ולתהות האם סוף העולם הגיע.

אנחנו מציינים היום 20 שנה למתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, אשר מרגע שהתחילה בשעה 08:46 עם פגיעת המטוס הראשון במגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי – היה ברור שתשנה את כל מה שאנחנו חושבים על טרור ועל ביטחון לאומי. באותו אחר צהריים במהלכו צפיתי מרותק בתמונות המטוס השני מתרסק לתוך הבניין הדרומי, לא הצלחתי להבין (ממרום דרגות הרב-סרן שלי) איך יתכן שהתופת הזאת קורית בלב ליבה של המעצמה החזקה בעולם. בטח שלא יכולתי לתאר את ההשפעות של אסון התאומים על החיבור העמוק ביננו, צבא ההגנה לישראל, לבין מערכת הביטחון האמריקאית – גם היום, שני עשורים מאוחר יותר.

בעוד את מדינות העולם ניתן לחלק על פי קטגוריות שונות ביחס לרמת הקשרים אותם הן מקיימות איתנו, ארה"ב נמצאת בקטגוריה משל עצמה. היחסים בין מדינת ישראל וצה״ל בתוכה לארה״ב וצבאה משמעותיים ועמוקים היום מאי פעם. עבור צה"ל, ארה"ב לא נמצאת רק ביבשת צפון אמריקה, אלא כמעט בכל אחד ממרחבי העשייה שלנו, הגיאוגרפיים והערכיים כאחד. הצבא האמריקאי נמצא ודומיננטי הן במעגלים הקרובים סביב גבולותינו, הן במעגלים האזוריים והן באלו הבינלאומיים.

באופן סמלי, בשנת 2001 התקיים לראשונה תרגיל "Juniper Cobra", תרגיל הדגל השנתי של שיתוף הפעולה הצבאי שלנו עם האמריקאים. בתחילת הדרך, השתתפו בו מספר מצומצם של כוחות מפיקוד אירופה של צבא ארה"ב והוא התמקד ברובו בעולמות ההגנה האווירית. כיום, עשרים שנים מאוחר יותר, שיתוף הפעולה הוא רובאסטי ופרוס על כל ימות השנה. הוא אינו מסתכם רק בתרגיל אלא נוגע כמעט בכל רובד של העשייה הצבאית שלנו, על שלל הזרועות והגופים שבה. בהתאם, גם התרגיל התפתח למופע בעל חשיבות אסטרטגית-מבצעית קריטית, המשלב תרגול של שיתוף מודיעין, תיאום כוחות מיוחדים, סיוע רפואי, פריסת מערכות מתקדמות ותחומים נוספים שהלוואי שיכולתי לספר.

מדינת ישראל, וצה"ל בתוכה, קידשו בעבר ויקדשו בעתיד כתפיסת עולם עמוקה והיסטורית את ערך העצמאות וההסתמכות בהגנה על כוחנו – וכוחנו בלבד. יחד עם זאת, שיתוף הפעולה בין צה"ל לצבא ארה"ב מהווה אבן יסוד משמעותית בתפיסת הביטחון הישראלית, הן מבחינת ההתמודדות המשותפת עם האתגרים המתפתחים סביבנו, ובראשם איראן וצבאות הטרור הפועלים בשליחותה, והן מבחינת ההזדמנויות המתהוות במזרח התיכון המשתנה סביבנו לבלי הכר.

מאז זכתה ישראל בעצמאות היא  פעלה במרחב המקומי (Local) סביב גבולותיה עם מדינות העימות והשלום ובמרחב הבינלאומי (International). לאחרונה מתפתח מעגל שיתופי פעולה נוסף – שיתוף פעולה אזורי (Regional). לארה"ב ולצבאה חלק משמעותי במיצוי ההזדמנויות האיזוריות המתהוות לאור החתימה על הסכמי אברהם, אשר הביאה להתפתחות מואצת ביחסינו עם שכנותינו ולראשונה אנו הופכים לחלק אינטגרלי מהאזור.

זהות אינטרסים עם ידידותינו הותיקות (מצרים וירדן) והחדשות (האמירויות, בחריין, מרוקו, סודאן) ובתוספת האיום המשותף על היציבות האיזורית בדמות החתרנות האיראנית, הופכים את ישראל אט אט לשותפה בעיני שכננו ולחלק מן הפתרון ולא מן הבעיה, כפי שתפסו אותנו משך שנים רבות.

הנוכחות האמריקאית במרחב וקשריה עם המדינות האלו ואחרות מהווה חוט מקשר ומחבר אשר טומן בחובו הזדמנויות כלכליות, טכנלוגיות וחברתיות. לצידן מתפתחות גם הזדמנויות בטחוניות אשר אט אט החלו לקרום עור וגידים. מעבר ישראל ממרחב האחריות של פיקוד אירופה האמריקאי (USEUCOM ) למרחב האחריות של פיקוד המרכז האמריקאי (USCENTCOM) הוא רק דוגמא אחת להתפתחות היחסים בין המדינות ולעומקם. אף שמעבר זה התרחש רשמית רק לפני עשרה ימים, מזה זמן מה הוא כבר נושא פירות אופרטיביים משמעותיים.  

אמירה המיוחסת להנרי קיסנג׳ר גורסת כי "לאמריקה אין חברים או שותפים אמתיים אלא רק אינטרסים". על אף זאת, לאורך השנים ובהתמדה ארצות הברית של אמריקה פועלת בשליחות תפיסת עולם ערכית עמוקה שביסודה חופש האדם לאושר, לביטוי והגשמה עצמית, ולביטחון – ועל כך בדיוק היתה ההתקפה הרצחנית וההרסנית ב-11 בספטמבר 2001. זו היתה התקפה על החופש ועל דרך החיים, התקפה על הדמוקרטיה החזקה בעולם ועל מה שהיא מסמלת. למרבה הצער אנו מכירים היטב את המחיר הכואב של פעולות הטרור והאיבה, וצה"ל רוויי ניסיון בלחימה נגד צבאות הטרור ושלוחיהם המסרבים להכיר בקיומה של מדינת ישראל ובערכיה.

אסון התאומים חידד עוד יותר את מה שידענו שעומד בבסיס הברית ביננו – שתי מדינות דמוקרטיות בעלות ערכים משותפים, המשלימות זו את זו על ידי שיתוף פעולה מבצעי-צבאי ומשדרות מסר חזק וברור לכל הגורמים הרדיקליים המסיתים לאלימות.

זהות ערכית זו והמאבק המשותף בטרור מהווים  עוגן יציב ההולך ומעמיק ומהווה ביטוי וההערכה רבה לאיכות ולנכסיות ההדדית בין הצבאות. השפעות ההתקפה ההיא עדיין סובבים אותנו במזרח התיכון ובעולם כולו. דונלד רמספלד המנוח שהיה שר ההגנה האמריקאי בעת אסון התאומים תבע את האימרה הבאה: ״אנחנו יודעים שיש דברים שאיננו יודעים. אבל יש גם דברים שלא ידוע שהם בלתי ידועים - אלה שאיננו יודעים שאיננו יודעים".

המאבק בחתרנות האיראנית ובצבאות הטרור אותם המשטר מטפח סביבנו עוד ארוך. רובם ידועים ומובנים, חלקם עדיין לא. האמירה כי צה״ל ממשיך להיערך לכל תרחיש בכל זירה אפשרית איננה סיסמה, כי אם מצפן אותו אנחנו, משרתי צה"ל, נושאים עמנו בכל יום. נרכין ראש לזכר הנופלים ונמשיך לעמוד יחד עם שותפינו כתף לכתף במאבק ובחתירה לביטחון באזור ובעולם כולו".