הוא היה אמור להיות כוח צדדי - והפך לטנק הראשון שצלח את התעלה

השנה היא 2005. לשגריר ישראל בצ'ילה, יוסי רגב, ולשר החוץ הצ'יליאני נקבעה פגישה מראש עם ראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל, שהתבטלה ברגע האחרון. בניסיון נואש, נשלח לשרון פתק ובו כתוב: "זה יוסי רגב מבקש", ובתגובה נאמר לו: "ראש הממשלה מבקש שתבוא עם האורח שלך, בדיוק ל-5 דקות". רגב והאורח נכנסים, ושרון קם מהכורסה ושואל: "תרצו לשתות משהו? משהו קטן? אולי גם תמונה?"

אותן חמש דקות הופכות מהר מאוד לחצי שעה של פגישה, שכן המשפט הבא של ראש הממשלה היה: "מכובדי השגריר, כמה הזדמנויות היו לי לדבר עליך? אז שישמע גם האורח שלך". וכך, בשצף, מספר שרון לשר החוץ מצ'ילה את קורותיהם כאנשי צבא, אי שם לפני כ-30 שנה, במלחמת יום הכיפורים.  

קרדיט: Ron Ilan

רס"ן (מיל') יוסי רגב התגייס לחטיבת הצנחנים. כקצין צעיר לחם במלחמת ששת הימים, ובסיומה עבר הסבה לשריון, לאור הצורך בחיל לכוח אדם מיומן. שם התקדם, עד שהפך למ"פ בחטיבה 421. 

עם שחרורו, התקבל למשרד החוץ ובאוקטובר 1973 הוצב בבירת ניגריה, לאגוס. בטרם התקדש יום כיפור, נסע לקיבוץ ילדותו, עין חרוד מאוחד, להיפרד מהמשפחה והחברים. כמה שעות לאחר מכן, קראו לו לטלפון היחיד בקיבוץ - המג"ד, תא"ל (מיל') גיורא לב, חיכה בדריכות על הקו:

"בוא, יש מלחמה". 

"אמרתי לחנה, אשתי, לחפש בארגזים הארוזים את המדים הישנים שלי, ולגהץ אותם", מספר רגב, "היא טענה שמה זה משנה, שאני הולך למלחמה. אבל זה לחוד וזה לחוד, והחלטתי שאני למלחמה אגיע עם מדים מגוהצים. כך הגעתי לאסוף את פלוגתי".

"הוחלט שאנשי המילואים ייקחו את הטנקים ששימשו להדרכה בבית ספר למקצועות השריון, אז נסעתי למחנה ג'וליס", הוא נזכר, "הטנקים לא היו מוכנים לקרב - הייתה חסרה תחמושת, חסר דלק, לא היה הרבה ציוד וגם לא אוכל. אבל לא הייתה ברירה, ובאותו יום נסענו על זחלים לסיני, להתחיל את המלחמה".

הצוות שיצא עם יוסי למלחמה. קרדיט: עמותת יד לשריון

"מהר מאוד הבנתי שלא מדובר במלחמת ששת הימים, אלא שאנחנו מתמודדים מול משהו אחר לגמרי", מסביר רגב, "לא נערכנו כראוי אל מול הצבא המצרי שידע את חולשותיו, ידע את החוזקות של צה״ל, ובעיקר לימד אותנו לקח כואב ומר שעלה לנו בדם. האסימון הזה נפל ב-9 באוקטובר, בקרב על 'חמוטל', גבעה בעלת חשיבות אסטרטגית במרכז סיני". 

"זו פעם ראשונה שפגשנו בצבא מצרי אחר - מאומן, אמיץ, מחומש ולא דומה לחיילים של ששת הימים"

לאורך המלחמה, כוחות צה"ל ניסו 9 פעמים לכבוש את "חמוטל", ללא הצלחה. על הניסיון השני הופקדה חטיבה 421, אך ללוחמיה לא היה מספיק ציוד ואמצעים והם חטפו אש כבדה. "זו פעם ראשונה שפגשנו בצבא מצרי אחר - מאומן, אמיץ, מחומש ולא דומה לחיילים של ששת הימים", משחזר יוסי, "כשעלינו על היעד, חטפנו בלי סוף, קיבלתי הוראה לרדת מהרכס, ובשבילי זה היה דבר נורא. הבנתי שכל הסיסמאות שמתאימות למשרד או לחדר התדריכים הממוזג לא תמיד תואמות את המציאות בשדה הקרב".  

קרדיט: אוסף 'במחנה', ארכיון צה"ל, צלם: אברהם ורד

בחמשת הימים הבאים הפלוגה נשארה באזור חמוטל ולחמה בקרבות קטנים שחסמו את התקדמות המצרים מזרחה, וב-13 בחודש הכוחות מתחילים להרגיש שינוי באוויר - המודיעין מתחיל לעבוד טוב יותר ומדווח שהצבא המצרי עומד להעביר חטיבות טנקים מעבר לתעלת סואץ.

"אני מקבל פקודה לצאת עם ארבעה טנקים וכוח רגלים משוריין (חרמ"ש) לעומק הכוח המצרי", מספר יוסי, "נכנסתי בלילה, בשקט. אני נוסע במכונת המלחמה הענקית הזו, מאחורי המוצבים של כוח האויב, על ציר חשוך". 

קרדיט: ארכיון צה"ל ובמחנה

"יום לפני כן", הוא נזכר, "קיבלתי חבילה מחנה, אשתי, ובתוכה משקפת, מכתב ועוגת דבש. לא היה לי זמן לפתוח אותה, אבל בשקט בלילה, שהטנק כבר דמם, הרגשתי שזה הזמן. התותחן שלי מיד קפץ: 'יוסי! הצלופן עושה רעש'. כאילו שזה מה שיסגיר את הטנק". 

עם שחר, כוחות טנקים מצריים מתקדמים אל עבר הפלוגה שעומדת על רכס "ציונה". לא עוברות 10 דקות, החטיבה משמידה את החטיבה המצרית במלואה. "זאת נקודה מאוד משמעותית - שינוי אדיר בתמונת הלחימה שלנו", מדגיש יוסי, "מהרגע הזה כבר יש לנו מודיעין מתפקד, עבודה טקטית שאנחנו קבענו, ומיומנות הצוותים סוף סוף באה לידי ביטוי, צוותים שכבר ראו דם וידעו שקרב זה לא סרט, ולא ספר - ובכל זאת עלה לנו המורל". 

גם בחזיתות נוספות, תמונת המצב המלחמתית השתפרה - הדבר הביא למצב בו אפשר להתחיל לחשוב על צליחת תעלת סואץ. ואכן, ב-14 באוקטובר, מתחיל נוהל קרב לקראת צליחת התעלה ממזרח למערב, במטרה לשנות את פני המלחמה ולפתוח לחיל האוויר מסדרון לתקיפה. המצרים חיזקו את סוללות טילי הקרקע-אוויר, מה שמנע מחיל האוויר להיכנס לתמונה. 

קרדיט: Ron Ilan

את המבצע הצה"לי, שזכה לשם "אבירי לב", ניהל מפקד אוגדה 143, אלוף אריאל שרון, שהטיל על חטיבה 421 משימת מפתח - לגרור את אמצעי הצליחה העיקריים ואיתם לחצות את תעלת סואץ. הכלי המבטיח ביותר היה "גשר הגלילים" - גלילי מתכת ענקיים שפותחו לאחר מלחמת ששת הימים, כדי להוות אמצעי לצליחת התעלה. האמונה על גרירת הגשר הייתה פלוגה שבכלל הוצבה ברמת הגולן. "זה מטבעה של מלחמה", מציין יוסי, ולכן המשימה הועברה לפלוגה המקבילה לו.

כוח שני היה אמור לגרור לתעלה דוברות - אסדות על גלגלים, שמסוגלות להשיט טנק ולהפוך לגשר עצמאי. הכוח של יוסי  קיבל את האמצעי הכי קטן וצדדי - תמסחים. מדובר במעין משאית מתנפחת שהופכת לאסדה, וכמה כאלה מחוברות יחד מסוגלות להשיט טנק. "אמרו לי זאת המשימה שלך – את זה תלמד", משחזר רגב, "אבל לא היה ברור אם התמסחים יגיעו בזמן, אז גם למדתי את המשימה של גשר הגלילים. בהמשך המלחמה, נוכחתי לדעת אחרת".

"המג"ד שלי ביקש ממני לתדרך את הכוח לקראת היציאה למבצע. אני, ילד בן 25, צריך לעמוד עם גב זקוף ולהבטיח לחיילים שלי שבסוף ננצח. הם מסתכלים עליי בעיניים גדולות ואני מרגיש שאני שואב את הכוח מהם, כשהם טוענים שהם מקבלים את הכוח ממני. 

קרדיט: עמותת יד לשריון

כשאני מסיים לדבר, לפני הפעולה הגדולה, רב-סמל שלי קם ואומר: 'יוסי, אצלי, בבית הכנסת, נכון גם לקרוא תהילים'. אמרתי לו שאת הטקסט של תהילים הפעם אני אקבע - מפות הקוד. ישבנו וקראנו אותן שוב. כך, אנחנו יוצאים".

כמה שעות לאחר היציאה, גשר הגלילים נתקבל בבעיות לוגיסטיות ולא מצליח להתקדם. במימדי מלחמה, היכולת הזו הייתה יקרת ערך. יתר על כן, הכוח שהוביל את הדוברות נתקל בציר חסום. בקשר עולה מפקד האוגדה, אלוף שרון. שואל: "איזה כוח כן יכול להתקדם?", והמח"ט, אלוף חיים ארז, מפנה אותו ליוסי: "אריק שרון רואה שהפלוגה שלי היא היחידה שמצליחה להתקדם ומבקש ממני לעצור. זמן קצר אחר כך הוא מגיע עם שלושה נגמ"שים וצמרת הפיקוד. לא האמנתי שאלוף, מפקד האוגדה, נכנס לפלוגה שלי".

קרדיט: Milner Moshe

וכך, כשיוסי בראש השיירה, הכוח מתקדם - גדוד ההנדסה של התמסחים נמצא מאחור, חשוף לירי הבלתי פוסק. "מרגע לרגע אני יותר מאמין שנצליח, אני בטוח בעצמי אך לפתע אני שומע את מג"ד ההנדסה צועק לי: 'תשמור עלינו! אתה מוגן לעומתנו, ואם אנחנו ניפגע, אולי תגיעו לתעלה, אבל תטבעו'. מהרגע הזה אני מבין כמה גדולה האחריות", מתאר יוסי. 

"לטנק הזה, לברזל הזה, מספר 818577 - אני חייב את חיי"

"כל הלילה אני צמוד לאריק שרון", הוא ממשיך, "אני מבין שצריך לשדר ביטחון - גם כלפי הפיקוד שלי למעלה, וגם כלפי החיילים, שאני יודע מה אני עושה. ואז שרון מזהיר אותי: 'אם הצליחה לא מצליחה, אתה אשם, זה בגללך'. הוא הוציא ממני, עם כל הלחץ, צדדים שלא ידעתי שיש בי - אני מרגיש שאני האדם הנכון במקום הנכון, ועם זאת כעסתי עליו. הלכתי עם המג"ד, גיורא, לדבר איתו. נפתחת דלת הנגמ"ש ושרון רץ אלינו, מחבק אותנו ואומר: 'יוסי, תראה כמה חשוב שהייתי איתך".

"באותו לילה, עובר לידינו "שופל", מעיין טרקטור גדול. המג"ד שלי צירף אותו לכוח", נזכר יוסי, "בבוקר שלאחר מכן כבר הגענו לסף התעלה. הסתבר שהשופל הזה הוא הכלי הכי יעיל - פרץ לנו את הפתח וכך ירד התמסח הראשון - והטנק שלי, הראשון בכוח, עליו. אני עולה ברוורס כדי שהדוברה תסתובב ואוכל לכוון את התותח כי מי יודע מה מחכה לנו", הוא מתאר, "אני חוצה את תעלת סואץ בדממה, לא יודע למה לצפות. אני רק יודע שלטנק הזה, לברזל הזה, מספר 818577 - אני חייב את חיי".

במהלך היום, עברו את התעלה 28 טנקים, שהצליחו להתרחק כ-35 ק"מ מהתעלה. "עיקר משימתנו ביום הראשון היה להשמיד סוללות טילי קרקע ולפתוח מסדרון לחיל האוויר - והצלחנו", מתגאה יוסי, "הדבר שינה את פני המלחמה. הסימן הראשון היה בהשמדת החטיבה המצרית והנה הגיע הסימן השני, שהיה גדול ומשמעותי ונתן הרגשה של ניצחון. בעקבות כך, כבר היינו בטוחים שזהו, אנחנו מגיעים לקהיר. בטנק הייתה לי מפה, שלקחתי מהחדר של מפקד ביה"ס לשריון בטרם המלחמה, כשאספנו את כל הטנקים. ממש עוד מעט וכבר יהיה לה שימוש". הכוח של יוסי עבר את התעלה בבוקר 16 באוקטובר, ורק בערב שלמחרת הגיעו הגלילים והדוברות.

"24 שעות שאנחנו לבד על אדמת אפריקה, זה ממש בלתי נתפס"

"כשביקשו מאיתנו לחזור לעבר התעלה התאכזבנו, כשהבנו שכבר לא נגיע לקהיר". הכוח התמקם סמוך לתעלת סואץ, ורק מחלקה אחת אבטחה את המעבר שמעל תעלת המים המתוקים", הוא מדגיש. 

בבוקר, המצרים גילו את מחלקת הטנקים המאבטחת, ירו טילי RPG, והרגו את מפקד המחלקה. "הגעתי למקום במהירות האפשרית, חילצתי את המפקד והתייצבתי במקומו כדי להראות שאנחנו שולטים במרחב", מספר רגב, "אחד המ"מים שעמד מצפון לתעלת המים המתוקים אמר לי שמתקרבים 5 טנקים מצריים. אין על הגשר מקום לעוד טנק, והבנתי שאני לבד במערכה". 

"ואז", ממשיך, "ממרחק 500 מטרים, מגיח הטנק הראשון בעיקול הכביש - אני יורה שני פגזים והטנק מתפוצץ. אני יורד אחורה, רואה בין שתי גבעות עוד שני טנקים מתקרבים, ואז גם את הרביעי בין החושות והשיחים - ומחסל את כולם. המג"ד קורא לי לצאת כבר מהאזור, אבל אני יודע שחסר הטנק החמישי. תוך כמה עשרות מטרים אני מזהה אותו בין שתי חושות, מצודד את התותח על גיורא. אני לא מספיק לחשוב ויורה. מעוצמת ההדף והרשף של התותח שלי, גיורא נופל לתוך הצריח. אני רואה את האצבעות שלו מטפסות למעלה בחזרה וקורא 'תסתכל מימינך ותודה לזה שמאחוריך'".

קרדיט: בניה בן נון, ארכיון צה"ל

לא חולפות 10 דקות וטנק נוסף הגיח מאחורינו. "אני עומד גבוה, מנסה לאתר אותם במשקפת שחנה שלחה לי למארב, והאויב הצליח לירות לעברי כדור. המשקפת עפה, וגרוע מזה - התרסקה לי הכתף, נקטעת היד ונפתחות הריאות. הצוות שלי מתחיל לטפל בי, ובדמדומי ההכרה, אני מבקש שיקשרו לי את היד וישמרו אותה בטנק. עבורי המלחמה תמה, אבל כעת הוטלתי למאבק הקשה, המורכב והכואב על חיי".

יוסי פונה לבית החולים סורוקה, בו נתרמה באותם ימים מערכת רספירטורית, "אקו", שהצילה לו את החיים. כשחזר להכרה, ביקר אותו מזכיר הקיבוץ בו גדל והפציר בפניו: "יוסי תהיה חזק, נהרגו לנו 11 בנים במלחמה, כבר לא נוכל לספוג את ה-12".

הצוות שחצה את התעלה

"התחלתי חיים אחרים", מעיד יוסי, "שנתיים בבתי חולים, עם גבס מהמותן ועד לצוואר, שהמשיכו לשנים של שיקום - מניתוח לניתוח, 100% נכות ואתה לא יורד מהמיטה. בהתחלה הייתי בטוח שלי לא יקרה דבר. בי לא יפגעו ולא הבנתי איך זה קרה. אבל כבר יום אחר כך אמרתי לאשתי 'מכאן קדימה, אנחנו מוחקים את זה מהלקסיקון'. להיות פצוע זו לא בחירה, להיות מסכן זו כן בחירה - ואני החלטתי שאני אתגבר עם כל מה שיש לי וזה מה שמשך אותי קדימה".

ואכן, לאחר כ-40 שנה במשרד החוץ, בהן גם בחר יוסי להתעסק בנושאי כוח אדם-אדם, יצא לגמלאות והצטרף לארגון נכי צה"ל, בדיוק מהסיבה הזו. 

"אחרי מלחמה יש סיפורים, יש סרטים, יש גיבורים, יש הרבה דברים יפים - אבל המלחמה עצמה היא איומה. הרעש, האש, העשן, הפחד, והגרוע מכל הדם של חבריך, של מפקדיך, של חייליך, אלו דברים שנשארים עמך ומשאירים חותם".

"גם הטנק שלי, אותו אני מבקר ומחבק בלטרון, מהווה הרבה יותר מפלדה וברזל ותותח - בשבילי הוא נשמה. זה קשה להסביר. 11 יום הוא היה ביתנו, משכננו, הוילה הכי יפה שלי וזה הספיק לנו לכל". 

"אנחנו יוצאים למלחמה, לקרב, כדי להגן על המדינה ועל החיים", ממשיך יוסי, "אבל אנחנו צריכים לדעת גם מה הם החיים, מה משמעותם. המלחמה קשה מנשוא אבל אני מרגיש שלם - אנחנו קוראים לעצמנו "חטיבת הצליחה", לא סתם. מבצע הצליחה, על כל המורכבות שלו, על כל הקושי, הצליח. ביצענו את המשימה והחזרתי את החיילים שלי הביתה, אסיר תודה והוקרה".

"הצוות שלי ואני נפגשים 3-4 פעמים בשנה", הוא מחייך בסיום, "עושים כל יום זיכרון ביחד, כל חג יוצאים לטייל, כל יום עצמאות נפגשים. ואפילו עכשיו, ב-14 בחודש, בדיוק 49 שנה מהמבצע, אנחנו נפגשים כל קציני החטיבה. ויש משפט אחד שמנחה אותנו לאורך כל הדרך: 'אם כואב לך אתה חי, אבל אם אתה רגיש לכאבם של אחרים, אתה בן-אדם'".