"מהמבט הראשון נקשרנו, כמו נשמה אחת"

בשנה שחלפה מאז שהושק "ידידים במדים", גייס המיזם כבר כ-1,200 אנשי קבע שהוצמדו כל אחד לשורד שואה, ויחד הם נפגשים, חולקים חוויות ושומרים על קשר - כל אחד בדרכו. לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שמענו שני סיפורים על חיבור מיוחד בין שני העולמות. 

ירדנה גבאי וסרן שחר שפרלינג

ירדנה נולדה ב-1942 בבלגיה. כשמלאו לה 3 חודשים הוריה החלו לחוש בסכנה המתקרבת לעיר מולדתה נטרוופן, והחליטו לעזוב את העיר לכפר סמוך. הם פחדו להיתפס על ידי הנאצים ולא ידעו איך יוכלו לברוח עם תינוקת קטנה, לכן האמינו שהדרך הנכונה ביותר להציל את ירדנה היא להשאיר אותה בידי האומנת שלה, ג'וזפין.

"עבורי היא הייתה 'מאמא ג'וסקה'", משתפת ירדנה, "גם במלחמה, היה להוריי חשוב לשמור על קשר עם ג'וספין, והם הסתתרו לא רחוק מאותו הכפר. הם פתחו שם מסעדה ומדי פעם ג'וזפין ואני ביקרנו אותם. הם ראו אותי, אבל אני בכלל לא ידעתי מי הם".

ירדנה גדלה בין גויים וקיימה אורח חיים נוצרי, עד לגיל 6, כשהוריה הבינו שהסכנה חלפה. ב-1951 משפחתה הביולוגית החליטה לעלות לארץ וכך הם הגיעו לפרדס חנה. מאז היא חיה שם ושומרת עם ג'וזפין על קשר מרחוק, אבל רק לפני כמה שנים, התחילה ירדנה את הפרוצדורה כדי להעניק לג'וזפין את התואר "חסידת אומות עולם", והצליחה - אבל לצערה ג'וזפין הלכה לעולמה ולא הספיקה לקבל את התעודה. 

סרן שחר שפרלינג, קא"גית בשייטת 3, וירדנה התחילו את הקשר ביניהן לפני יותר משנה - וכשאני מבקשת מהן לספר קצת אחת על השנייה, עיניהן נוצצות מאהבה, והן חולקות איתי בדיחות פרטיות מהפגישות שלהן שכבר הפכו לשגרה. "אני מרגישה כמו אמא שלה, אין יותר אנושי מהילדה הזו", מתגאה ירדנה.

"ירדנה סיפרה לי את הסיפור שלה ומיד התרגשתי", שחר מתארת את המפגש הראשון. "מהמבט הראשון נקשרנו, כמו נשמה אחת - זאת כבר יודעת הכל", הן צוחקות ומחליפות מבט שייחודי רק לשתיהן.

"זו הייתה התאמה מאוד מוצלחת", ממשיכה שחר, "ירדנה ואני מאוד ספורטיביות והיפראקטיביות - אנחנו הולכות יחד לים ועושות שטויות, יושבות בבתי קפה ונהנות מהחיים. זה חיבור כאילו אנחנו מכירות שנים וגדלנו יחד". 

בחנוכה ירדנה הגיעה לשחר והדליקו אצלה נרות, והן גם חגגו ימי הולדת יחד. גולת הכותרת הייתה כשירדנה נסעה עם ההורים של שחר עד לעיר הבה"דים כדי להעניק את דרגת הסרן שלה, ואפילו סיפרה שם את גלגול חייה. "זה מקום מדהים וכ"כ שמחתי שיש לי את הזכות להיות חלק משהו חשוב בחיים שלה", היא מעידה.

ינקו ינקוביץ' ואל"ם דודי גטניו

ינקו נולד ב-1942 בעיר יאסי ברומניה, ובגיל 22 עלה עם הוריו לארץ. כמה שנים אחר-כך, כשהוא נשוי עם ילד והרבה מעבר לגיל הגיוס הסטנדרטי, התגייס ינקו להיות נהג תומ"ת. 

הוא השתתף בפעילויות רבות, כשגולת הכותרת הייתה מלחמת ההתשה אחרי שני חודשי שירות בלבד: "תמיד היה לי טוב בצבא. הייתי עובד עם הצוות ביחד", הוא נזכר, "הייתי מרים פגזים, וכשהייתי נוהג יתר חיילי הצוות היו נחים על התומ"ת". 

גם כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא נקרא לדגל, "זה לא היה כמו היום - אז עשינו תפעלנו את התותח בצורה ידנית, ובמלחמה עצמה נלחמנו במשך שלושה שבועות רצופים. רק הסוללה שלי ירתה יותר מ-7000 פגזים".

כשאני רואה את אל"ם דודי גטניו, מפקד אגד 454 בתותחנים ורמ"ח תח"ם, וינקו יחד לראשונה, ברורה לי הקרבה מהמבטים וממש אין צורך להכביר במילים אצל השניים האלו. 

כשינקו מתחיל לספר לי את כל תולדות הלחימה שלו בארץ, ניכר שאל"ם גטניו מכיר את הסיפור לפרטים, "כשאנחנו מדברים - גם בטלפון וגם אצלו", הוא מפרט, "הוא מספר לי סיפורי ילדות וחלומות. שמעתי וראיתי תמונות מימי הלחימה שלו, הוא הראה לי גם סרטון של מסיבת הפתעה לאשתו ז"ל. זה חשוב מאוד לשנינו".

"הכירו בינינו דרך העמותה", מסביר אל"ם גטניו, "בשיחה הראשונית גילינו שלשנינו יש גאוות יחידה מתותחנים - חודש אחרי זה נפגשנו. היה חיבור מהרגע הראשון". 

לפני השבת הם מדברים ודואגים להיפגש בכל חג. "אני עושה איתו שיחות וידאו, אפילו הבת שלי הפכה לחברה טובה שלו", צוחק התותחן ה"צעיר", "אלה מעשים קטנים שמשנים, גם מבחינתי וגם מבחינתו". 

רגע השיא הגיע כשינקו הוזמן להעניק ללוחמי תותחנים מצטיינים, ביניהם אפילו הבן שלו, את סיכות התותחן המיוחלות. "אני רגשן. אולי לא ראו, אבל הזלתי דמעה", מסביר לי ינקו כשהוא מתאר את התחושה שלו באותו הרגע, "זה היה אירוע כ"כ יוצא דופן עבורי ואני מודה לדודי, הוא ממש מלאך משמיים".

אל"ם גטניו מחזק: "זה לא דרש ממני הרבה, אבל בשביל ינקו זה היה עולם ומלואו. בסוף הטקס באו אליו חיילים וחיילות ולחצו לו ידיים, הוא איש מיוחד וזה דור שצריך לתת לו הערכה".

כבר מזמן יותר מ"ידידים במדים"

על הפרויקט הזה ועל עוד רבים שמקדמים את הקשר של צה"ל עם שורדי שואה, אמונה אל"ם (מיל') רונית לב, מפקדת יקל"ר (יחידת קישור לרשות) תל אביב. "לאמץ שורד שואה זו זכות, וכשמדובר בחיילים על מדים - האפקט הוא חזק, עוצמתי ובעיקר מרגש לשני הצדדים", היא מספרת מניסיון, "בסוף, יש לנו מטרה אחת - שורדי השואה. עבורי זו גאווה לאומית ושליחות של ממש".

מבחינת אל"ם לב, התוכנית כבר מזמן התרחבה, ו"ידיד במדים" יכול להיות מפגש רחב של מספר אנשים, או עמוק יותר, שיהיה זמין לכל מי שירצה להכניס אור וחיים לאדם שהוא עולם ומלואו. היא אפילו עוסקת בפרויקטים חשובים נוספים, כמו פרח לניצול, ארגון עדויות של זיכרון בסלון במרחב אזרחי וגם בבסיסים.

אל"ם רונית לב מזמינה את כל המעוניינים להכניס לחייהם שורד שואה להתקשר אליה - 052-9211630