רגע לפני הדפיקה בדלת. כשבפתח אורב הנורא מכל

טור שנכתב על ידי אופירה רותם, קצינת נפגעים לשעבר ואם שכולה.

במשך עשור מחיי שירתתי בצה"ל, חמש שנים כקצינת נפגעים של חיל המודיעין וחמש שנים נוספות כראש ענף קשר למשפחות נפגעים, באגף כוח אדם, תפקיד שהוא המנחה המקצועי של מערך הנפגעים ושל המפקדים, בתחום התורה והטיפול בנפגעים ובני משפחותיהם.

כשאת קצינת נפגעים את לא יכולה להימלט מהמחשבה מה יקרה אם תהיי בצד השני, איך תגיבי אם פתאום יעמוד נציג קצין העיר בדלת ביתך. היו בינינו כאלו שידעו איזה חולצה ילבשו בלוויה, לי היה סיוט, שאני בלוויה של אורן ואני יודעת בוודאות שהוא קבור חי בתוך הארון, ממנו התעוררתי שטופת זיעה.

ואז הגיע יום שישי ה-31 במרץ, אורן היה קצין צעיר שהושאר בבה"ד 1 להדריך צוערים והיה בהכנה לקראת פתיחת הקורס הראשון שלו כמפק"ץ.

כשלושה שבועות קודם לכן, נערה יפהפייה גבוהה עם עיניים ירוקות, הסכימה לבקשתו לחברות והוא היה מאושר וגאה, הוא קם בבוקר, לבש ג'ינס שחור ומעיל אופנוענים שחור ונסע לקיבוץ יגור לפגוש אותה.

ידעתי שהוא אמור לחזור לפני רדת החשיכה ולקראת שש השארתי לו הודעה במזכירה האלקטרונית של המכשיר הנייד בנוסח הזה: "יופי אורן אתה יודע כמה אני דואגת על האופנוע ואתה מנתק לי את הטלפון".... 

באותה שעה אורן כבר לא היה בין החיים וכנראה שצוותי המודיעים כבר החלו להיערך להודעה.

אני התנגדתי מאוד לאופנוע ולמרות זאת, עם כל דאגתי, לא עלה בדעתי בכלל שקרתה תאונה, בחשיבה החיובית (שאופיינית לי עד היום) חשבתי שלאורן היה כל כך כיף עם חברתו שהוא קצת התנתק מהעולם.

היו לנו כרטיסים לסרט וכבר עמדנו לצאת - כאשר נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי והרגשתי מיד איך כל האוויר נשאב מתוך גופי. בדלת עמדו מפקדי הישיר רמח נפגעים דאז אל"ם מושיקו, קצין העיר נתניה, רס"ן אמנון, ואדם זר עם תיבת רופא בידו. הפרצוף שלהם אמר הכול, ולא היה צורך לומר דבר, אמרתי אורן - והם הנהנו כן, אמרתי על האופנוע, הם הנהנו כן ועולמי חרב עלי.

התחושה המידית היא ריקנות, כאילו הגוף שלי הוא קליפה ריקה, הריקנות הזאת כואבת כאב פיזי עז באזור הבטן והחזה, מצד אחד אין יכולת להכניס אוויר ומצד שני בור כואב בכל האיברים הפנימיים, ורצון עז למות, למות באותו רגע ולא לסבול את הכאב הבלתי נסבל הזה בכל תא ותא בגוף, כשבתוך תוכך את יודעת שיש לך שני ילדים מדהימים בגיל העשרה שצריכים אותך ושאת רוצה לחיות בשבילם וזוג הורים (שאז עוד היו בחיים) ואת רוצה לחיות למענם, ושאורן היה רוצה שתמשיכי לחיות, אבל באמת איך אפשר להתמודד עם הכאב הזה?

כל הורה שקם משבעה על ילדו והמשיך בחייו הוא גיבור בעיניי.

מותו של אדם קרוב, בין אם בשיבה טובה ובוודאי בגיל צעיר הוא כאב עצום ליקיריו. תחושת האובדן, הסופיות והבלתי הפיכות של המוות, חוסר האונים וחוסר היכולת לשנות את המציאות מכאיבים, מפחידים, לעתים מייאשים, לא פעם עולים במוחו של האבל תחושות של חוסר ערך לחייו, "כיצד אוכל להמשיך את חיי לאחר מות יקירי?" מחשבות אלו לכשעצמן מאיימות ומפחידות, במצב זה האדם רוצה להיאחז בשתי הקצוות ושתיהן חשובות לעין ערוך- בקצה האחד- זיכרון המת ובקצה השני- להמשיך לחיות.

כשקמתי מהשבעה חזרתי לתפקיד רע"ן קשר למשפחות לעוד 5 חודשים, במקביל התחלתי טיפולי הפריה, בספטמבר 2002 נולדו תאומותיי אורי ורוני, היום חיילות בצהל.  

מלבד אורן ז"ל, אני אמא לארבעה ילדים מדהימים וסבתא לנכד מקסים, החיים יפים ואני ממצה אותם ככל יכולתי, אורן הוא חלק מחיי ומותו הוא חלק מההוויה היומיומית שלי, וביחד עם זאת  מצאתי את הכוחות להמשיך לחיות, לאהוב, לצחוק, להיות שמחה בחלקי ולהיות עם כוחות כדי להכיל כאב של אנשים אחרים ולסייע לאנשים שזקוקים לי.