הם קמים איתם כל בוקר והולכים איתם לישון

סגן לוי מחבובי ז"ל

"בצורה הזו הזיכרון שלו ממשיך לחיות איתנו", כך מגוללים בפניי לאה ועובדיה, הוריו של לוי מחבובי ז"ל שנהרג ב-91', את החלטתם שלוש שנים אחרי מותו. 

ההורים השכולים בחרו לעשות מעשה לא שגרתי ועם זאת כל כך טבעי: "עלה לי הרעיון לשנות את שם המשפחה שלנו ממחבובי, לשמו הפרטי של לוי. כך הוא תמיד יהיה איתנו. גם האחים שלו שינו את השם". 

לוי נולד ביום י"ד בשבט תש"ל (21.1.1970) בנתניה, כבן בכור למשפחת מחבובי. הוא היה ילד נבון, אהוב מאוד בקרב משפחתו, "הוא היה אח גדול טוב, הם היו חברים קרובים, הוא היה עוזר להם תמיד", נזכרים הוריו.

תלמיד חרוץ, רצה לדעת כמה שיותר, הרבה לקרוא והרחיב אופקים. "הוא תמיד לקח פיקוד על הכול. הוא ידע לתת הרגשת ביטחון ולטעת חיזוקים בכל מי שרק היה צריך", מסביר עובדיה. "הוא אהב מאוד את עבודתו בענף הרפת והיה אחראי על המחלבה". 

"לוי עשה את העבודה הזו במסירות ובאהבה גדולה", מספרת לאה. בפרק זה של חייו גילה את אהבתו לחי ולצומח. "בזכותו ראינו את הטבע, הוא לקח אותנו להרבה טיולים", משחזרים הוריו, "הוא הכיר כל דרך ושביל, כל נחל וואדי, וכל מקום שממנו נבעו מים, כל מפל וכל בריכה".

ב-8.8.1988  לוי גויס לצה"ל והתנדב לחטיבת הצנחנים, ואמר לאמו שבזכות התאריך המיוחד - לא ישכחו את הגיוס. "אם אני עושה צבא אני רוצה לעשות קרבי", חזר ושינן. 

במהרה  הוא למד כיצד להיות לוחם ברמה גבוהה וחבר אמיתי, שמוכן תמיד לעזור. הוא עבר את המסלול, כשפניו לבה"ד 1. 'אם עושים משהו', אמר, 'אז עושים אותו בגדול'. 

כשלאה מראה לי את התמונות שלו מהצבא מלפני שלושים שנה, היא מביטה בהן ואז נופלת ההבנה: "איזה ילד יפה - בשבילי הוא נשאר ילד".

ביום י"ט באייר תשנ"א (3.5.1991) נפל לוי. הוא נסע בתפקיד במסגרת סדרת ניווטים, כאשר רכבו התהפך. הוא נפצע אנושות ונפטר לאחר מספר ימים. 

הוא השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים - מזל, נעמה, ראובן וגיא.  "החיים לא קלים אחרי שמאבדים ילד", משתפת לאה, "אבל למזלנו הייתה לנו תמיכה מהמשפחה - אחים, אחיות ואחיינים, ותמיד הבית שלנו היה מלא, הנכדים מכירים את כל הסיפור על לוי".

עברו 31 שנים מאז האסון, והזוג לוי ממשיך לארח כל שנה את חבריו שפוקדים את בית העלמין, עושים סעודה בחצר המשפחה, ועורכים מפגש חברים ותיקים עם הזיכרון המשותף. "מגיעים לכאן מנהריה עד אילת", אומרת לאה, "אחרי כל כך הרבה זמן הם עדיין מגיעים וזוכרים - זה רק מראה על החברות האמיתית והעמוקה".

"לוי איתנו כל הזמן", מסבירה לאה, "אנחנו מאוד פתוחים ומדברים עליו חופשי, אנחנו הולכים בארץ, מרמת הגולן ועד לדרום, במקומות שפעם טיילנו איתו, שהיום זה הזיכרון שלו שמלווה לכל מקום".

שירה טרופר ארנון ז"ל

ב-1995 יצאה שירה טרופר ארנון ז"ל לטיול בניגריה, כשהייתה בשליחות שם עם בעלה - קב"ט שגרירות ישראל. היא ובעלה נהרגו על-ידי מקומיים, ובתחקיר שהסתבר שהרצח היה על רקע לאומני, ומאז היא מוגדרת נפגעת פעולות איבה. 

שלוש שנים לאחר מכן נולדה האחיינית שלה, סגן מור שיר טרופר, רמ"ד נפגעים בחטיבה 460. "אבא שלי החליט לקרוא לי מור שיר על שם אחותו, כדי שהיא תהיה בליבו לעד", היא מספרת. 

"למרות שלא יצא לי להכיר אותה, התחברתי אליה דרך הסיפורים", מעידה מור שיר. תמיד היו מקשרים בין השתיים ומביאים למור חפצים של שירה: כשהיא אהבה לצייר ולעצב תלבושות, ישר נתנו לה ספר ייעודי לכך שהיה שייך לשירה. "בהרבה אופנים גם הלכתי בדרך שלה - באהבת הארץ, ובזה ששירות משמעותי היה לנו כל-כך חשוב. אני בטוחה שהיינו יכולות להיות חברות טובות".

בתפקידה הקודם, הייתה מור מפקדת בהשלמה לקצונה, ושם הכניסה לכל הכיתות מורשת חדשה - "פרויקט על שם מורשת שירה". "זו הייתה הדרך שלי להנציח אותה", היא נזכרת, "אני מרגישה שהשליחות שלי בצבא הגיעה גם ממנה, שיש לי ממנה ממש יד מכווינה". 

"זה יום הזיכרון הראשון שאני קצינת נפגעים, והפעם אני אחראית על מפקד הקברים של חיל השריון - לוודא שעל כל קבר בחיל יעמוד נציג צה"ל", מתארת מור בגאווה, "עבורי זו ממש משימה לאומית".  

ואומנם, התפקיד מרגיש לה די טבעי, כי השכול תמיד היה במשפחתה: "גם סבתא שלי איבדה שני אחים - לכן אני מרגישה שבאיזה שהוא מקום זה תיקון עבורי. כל פעם שאני נכנסת לבית של משפחה שכולה אני מתרגשת יחד איתם, זו באמת זכות גדולה". 

למרות הקשר החזק שהיא מרגישה לדודתה, רק בגיל 20 החליטה מור להשתמש בשם השני שלה: "היא קמה איתי כל יום בבוקר והולכת איתי לישון, ואני לוקחת איתי תמיד את האמונות והערכים שלה".

סמל יהונתן (יוני) גולקר ז"ל

יהונתן (יוני) גולקר, שנפל שעות אחדות לפני תום מלחמת יום הכיפורים, השאיר אחריו עשרה חברים טובים שלימים יקראו לילדיהם על שמו. 

במסגרת קורס מפקדי טנקים, הכירו יהונתן וחברו שאול גרינברג. שאול מספר שיוני היה כל כך מיוחד, והספיקו שלושה חודשים בשביל לרקום בין השניים קשר הדוק. כשסיימו את הקורס, פרצו הקרבות. 

הם לחמו בטנק יחד עד אמצע המלחמה, ושבוע לפני סופה הם נותרו ללא טנק. "יוני עשה מעל ומעבר", סיפר שאול, "הוא החליט שהוא ממשיך את הלחימה בצוות אחר - לא משנה מה. עבורי הוא הדמות המאפיינת את הלוחם הישראלי שלא מקטין ראש, הוא חיפש את הדרך לתרום ולעשות כמה שהוא רק יכול", מתאר שאול. 

בעיצומו של מארב טילים בצד המצרי של התעלה, יוני נפל. מאותו רגע, שאול שמר בליבו את ההבטחה שיום יבוא, והוא ינציח את חברו בדרך ייחודית - הוא יקרא לבנו על שמו של יוני. 

אחרי 18 שנים, הוא אכן קרא לבנו הצעיר ביותר על שם חברו. "כשהוא נולד הייתה הסכמה מלאה סביב השם", הוא נזכר, "המשפחה של יוני מאוד התרגשה, והחיבור בין המשפחות התחזק". 

"יש תמונה של גבריאלה, אמא של יוני, שאני זוכר - היא יושבת על כיסא וסורגת סוודרים ליוני הבן שלי", הוא משתף ומספק עוד הצצה פנימית לעוצמת היחסים בין המשפחות. "גם אילנה אחותו של יוני הייתה בחתונה שלו, יש בינינו קשר אישי ועמוק, ואני מוקיר אותו מאוד".  

"יוני בני בא איתי לאזכרות וטקסים. למרות שלא נולד עדיין, הימים של 1973 השאירו בו חותם. הוא מכיר את הדמות של יהונתן והערכים שהוא האמין בהם. יש לא מעט מצבים בחיים שהוא פועל לאור האחריות שיש לו על הכתפיים, כמי שנושא את השם".

"היה בו משהו מיוחד", מחייך שאול חיוך שמורגש גם בקולו. "האדם הזה יצר קשר עם כל המערכת שסביבו.  לחמנו יחד והיינו חברים לנשק, אבל את הקשר אפשר להבין רק כשמגלים שליוני יש עשרה בנים שנושאים את שמו". 

אלו המילים שכתב שאול בספר הזיכרון של יהונתן  גולקר לאחר נפילתו: "ואכן, אתה נמצא איתי כל זמן שאני נושם, ודף זיכרון זה הינו הוכחה - להמשך קיומך והשפעתך המתמשכת על חיי. כל ימי חיי. יוני, אתה חסר".