8 שעות לבד המשיך להילחם סמל יוסי לפר לבד בטנק, ולא נכנע לרגע

בין מישורי החול הרחבים של סיני, צמוד לתחתית עזה, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, החל קרב רפיח. מצד אחד ניצבו כוחות השריון הישראלים - חטיבה 7 וחטיבת מילואים 60. מנגד, עמדו כוחות המצרים - טנקים, ארטילריה וכוחות חי"ר רבים.

בבוקר 5 ביוני, כשחטיבה 7 פרצה את רצועת עזה והמשיכה לכיוון רפיח - הלחימה החלה. לאחר יום לחימה שלם, קיבל למחרת כוח שריון שהתרכז ברפיח את הפקודה "לנוע", כשיעד הפקודה הוא עזה. בין הטנקים שדהרו קדימה, הייתה גם פלוגת טנקי "פאטון", דגמי טנק אמריקאים.

במהלך הפריצה לאחד הרחובות הראשיים בחאן יונס נפגע טנק המפקד, שהיה הראשון בכוח ממוקש. ללוחמים ניתנה פקודה לנטוש את הטנק, אך סמל יוסי לפר, שמילא את תפקיד הטען-קשר כאיש צוות חמישי, לא שמע את הפקודה ונותר לבדו בטנק התקוע, שסבל מפגיעה במנוע. 

לבדו בטנק, סמל יוסי תפס ביוזמתו את עמדת המפקד. כשמולו ניצבת דילמה: האם להסתתר בטנק או באחד הבתים בסביבה, או שמא עליו לחתור למגע? סופו של דבר יוסי הגיע להחלטה, יש לו טנק, יש לו תחמושת - אז הוא נלחם.

במשך שמונה שעות נלחם סמל יוסי לבדו, תפעל את מערכות הטנק ולא הפסיק לרגע. בין שמונה בבוקר ועד ארבע אחרי הצהריים, ספג יוסי פגיעות בחזה וביד, והמשיך לירות לעבר האויב, בעזרת הטנק ובעזרת נשקו האישי. 

עד לחילוצו התמודד עם אתגרים רבים, לחימה מאומצת באויב תוך מילוי כלל התפקידים בטנק במקביל, חשש ותהייה לגבי יכולת הישרדותו כלוחם בודד בסביבה עוינת, קושי בהנעת הטנק וביצירת קשר עם המפקד, תקלות בתפעול הטנק והפציעות הגופניות שרק החמירו עם הזמן.

לבסוף, חולץ יוסי מהטנק ופציעותיו טופלו. בתום המלחמה, הוענק ליוסי לפר אות הגבורה, העיטור הגבוה ביותר הניתן בצה"ל.

למור"ק מלחמת היחיד של יוסי לפר, לחצו כאן