כמה מהדברים האלה שהיו פעם בצה"ל אתם מזהים?

עוד מתחילת דרכו, חפצים רבים שהיו בשימוש יום יומי הונפקו במיוחד לצה"ל: מסכו"ם מתכת ועד רובי M-16, כולם מסומנים באות צ'. חלקם הובאו במיוחד מחו"ל, אחרים נוצרו על ידי חברות ישראליות בגרסאות מותאמות לצבא, ומעטים נוספים כמוצרים "רגילים" אזרחיים.

מעטים מהפריטים המפורסמים נשארו שמורים במצב טוב. אספנים רבים מכל רחבי הארץ מחפשים אחר השאריות מתחת לבניינים ישנים, בסביבת מקומות שבעבר היו עשירים בפעילות צבאית, ובין מחסנים נשכחים של חיילי עבר ווטרנים. אחד מהאספנים, ברק היינה, שיתף איתנו מהאוסף האישי שלו והאוצרות הנחבאים בו.

מסטינג, סכו"ם וכוס הפלסטיק שבאה כחלק מהסט

מסטינג - "קופסת האוכל" הרשמית של צה"ל. הוא מורכב משתי פחיות אוכל עשויות מאלומיניום. השם "מסטינג" נבע משיבוש המונח האנגלי "Mess Tin". אכן, השם לא מקרי, כשחילקו בעבר לחיילים אוכל, הכול נכנס והתערבב בפח הבלאגן: הבשר, התוספות, הלחם וכל דבר אחר שהוגש. המוצר הוליד את המשפט המוכר "אכלנו מאותו המסטינג", המבטא את חברות הנפש והאחווה בין חייל למשנהו.

חיילת אוכלת ממסטינג. צילום: משה מילנר, לע"ם

בכל פעם שחייל היה יוצא מהבסיס, חובה הייתה עליו לקבל ולהציג "פס", טופס המאשר את הימצאותו מחוץ למחנה. כמובן שלחיילים ביומיות נמצא פתרון שונה קצת: רשיונות היציאה היו תקפים לחודש ולא חד-פעמיים. הפס בוטל בסופו של דבר בשנות ה-2000 המוקדמות.

פס: רשיון שהייה מחוץ למחנה. צילום: ניצה וולפנזון

הנשק הישראלי גליל חקוק היטב בזיכרון של דור לוחמים שלם, אך היום תתקשו למצוא אפילו למצוא זכר ממנו בצבא. במקור, הוא נועד להיות רובה הסער הסטנדרטי בצה"ל, אך מההתחלה התחרה על מקומו עם ה-M-16. הרובה הישראלי החזיק תקופה לא קצרה בצבא, אך לבסוף החליף אותו לגמרי הרובה האמריקאי. אחד המאפיינים שאף אוחז בגליל לעולם לא יישכח הוא פותחן הבקבוקים המובנה בדורגלים. נכון, רב השימושיות של הנשק לא נעשתה בכוונה, אך דבר זה לא מנע מרבים להתרענן במשקה קל, ולפתוח אותו בקלות.

גליל מוצג עם שלוש גדלי מחסניות שונות. צילום: יעקב סער, לע"ם

כומתת "כריש", או בשמה הרשמי, "כובע גריסון", נחבשה על ידי החיילות בצה"ל עד סוף שנות ה-90. לאחר תלונות רבות של המשרתות, החליטו בצה"ל להחליף את כל הכומתות לאחידות, ומאז חולקו למתגייסות החדשות כומתות צמר, זהות לאלו של הגברים. ההבדל בין הכומתה הישנה לחדשה יצר תחרות נוספת של "מי יותר פז"מניקית", וכמובן הוביל לחיבה אדירה ומפתיעה כלפי כומתות הכריש הנעלמות. 

חיילות חיל ההנדסה מקבלות כומתה. לע"ם

מעבר ללוף המפורסם, חולקו בעבר לחיילים וללוחמים מאכלים רבים. בין האופציות המגוונות היו גולש, מקרלים בשמן, רולדה הודו, ריבת שזיפים, ממרח חלבה וקקאו, בולי ביף (את זה הוותיקים ביותר יזכרו), מלבין קפה, אבקת שתייה, ביסקוויטים ואפילו סוכריות דבש, אותן היה חשוב לברק האספן לציין, שכן הוא בין היחידים בארץ שהצליח למצוא ולשמר במצב מעולה.

בלילות שישי כשנכנסה השבת, קידשו החיילים עם יין מתוק שחקוק בזיכרון ובטעם לכל אחד ששתה ממנו - "יין פטישים". איכותו לא נחשבה לטובה במיוחד בלשון המעטה, ושמו העממי נקבע בגלל (או בזכות, תלוי כמה שתיתם) כאבי הראש שגרם למחרת בבוקר.

"יין פטישים", חצי מלא וכנראה שלטובה

שירות קנטינות ומזנונים, השק"ם לצעירים בינינו, חילק בעבר תלושים לרכישת מצרכים, לרוב לקראת אירוע משמח של החייל הנמען, לדוגמה חתונה או מעבר דירה. בשונה משאר החפצים, הפנקס מוכר אף פחות בעקבות הנסיבות הספציפיות בהן חולקו.

מי שמלין היום על חוקי דיגום השיער והזקן, כנראה לא ראה איך בעבר התמודדו החיילים עם אורך השיער. לגברים חולקו מכונת גילוח ידניות וסכיני גילוח רב פעמיים, בהם רק את הלהב החליפו. למברשת הגילוח הייתה סגולה נוספת אותה גילו במקרה הלוחמים - ניקוי נשק. המברשת הצליחה להוציא כל לכלוך באפקטיביות רבה. מומלץ היה להחליף בין המברשת לפנים ולנשק (מברשת גילוח לרובים, או מגל"ר בשמה המקוצר), ומי שלא החליף, לפחות שישטוף טוב לפני השימוש.

להבי גילוח, מברשת גילוח, משחת שיניים ומכונת גילוח ידנית

תת המקלע הישראלי האגדי, העוזי שירת בצבא בין 2009-1955 על שלל גירסאותיו. הנשק נוצר כדי להחליף את התמ"ק הקודם לו, ה"סטן". אחרי מלחמת יום הכיפורים הוחלט להמיר את העוזי ב-M-16 ובגליל. גרסאות שונות של העוזי נשארו בשירות בצה"ל, בעיקר במשימות עבור כוחות מיוחדים. עד שנת 2003, גרסת העוזי המקורית שומשה בטירונות נשים כנשק האישי שלהן. למרות שיצא משירות, עדיין ניתן למצוא את התמ"ק הישראלי בידיהם של כוחות חמושים בארץ ובעולם כולו.

חיילת מחזיקה עוזי. צילום: פריץ כהן, לע"ם

דרגות הנגדים השתנו במהלך 75 השנים האחרונות כמה פעמים, וכך גם הדרגות עצמן. בעבר, הדרגות היו נענדות על היד, כמו חוגרים, ושונו לדרגות על הצווארון ולבסוף על הכתף. לתקופה מסוימת נענדה דרגת הרס"ר על רצועת עור מסביב ליד, בדומה לשעון.

רס"ר אליהו מוגרבי עם דרגת הרס"ר על הצווארון. צילום: יעקב סער, לע"ם

לפני שברשות כל חייל היה טלפון פרטי, ואפילו עוד הרבה קודם לכן, פעלו בצה"ל מסביב לשעון מרכזיות צבאית. בכל שיחה טלפונית, עמדה באמצע המרכזנית שחיברה בין השניים שמעוניינים לדבר. לעיתים הפעלת המרכזיה נעשתה כחלק מתורנות, כמו שמירות או מטבח היום. כשרצו החיילים והחיילות לדבר בקו פרטי, היה עליהם לנסות ולהפעיל קשרים...

חיילות מפעילות מרכזיה צבאית. צילום: פריץ כהן, לע"ם

חלק מהדברים היו והלכו, וכנראה שרובם לטובה. הצבא התייעל, חלק מהחפצים הנדרשים הופרטו לחברות אזרחיות, ואחרים הפסיקו לייצר בכלל. להרבה אנשים זה חבל, עבורם, החפצים הסתמיים מסמלים תקופה מיוחדת עם סיטואציות שלא יחזרו. מצה"ל הצעיר עם הרובים האמריקאיים והבלגיים, עד לחיילות שהתגייסו לפני אוגוסט 2023, בתאריך בו עתידים להחליף את נעלי הבנות הנוכחיות בגרסה הדומה יותר לנעלי החי"ר. "זה מחזיר אותי ישר לשירות שלי", אומר לי ברק האספן בנוסטלגיה רבה, בעודו מגיש לי לצלם את הטלפון הירוק שהצליח למצוא לא מזמן.

הטלפון הירוק. עדיין קיים בצבא, אך נוסטלגי לרבים