מחיים בפחד לתקווה אין-סופית - סיפורה המטלטל של רס"ן דניאל

במשך שנים היא חיה בתחושה של פחד תמידי, הרגישה שהעתיד החופשי שלה נלקח מידייה, והחלומות שלה - מוטב שישארו במגירה. עד שאירוע אחד, כשהייתה בת 17, גרם לרס"ן הדס דניאל, רמ"ד תכנון בחטיבת התקיפה הרב-זרועית, להבין שבשביל לפתוח דף חדש עליה לקבל החלטה אמיצה, להשאיר את המשפחה מאחור, ולברוח.

הילדות

"בילדותי גרנו באופקים. אבא שלי בדואי ואמא שלי עלתה מאתיופיה", מספרת רס"ן דניאל, "היינו משפחה מאוחדת, והיא הרגישה לי רגילה לחלוטין, לא התעסקתי בכלל בזהות שלי. הייתי ילדה מאושרת. אבל כשקצת גדלתי, אנשים התחילו לשאול אותי על היהדות שלי, התחילו לפקפק, הרגשתי שאני צריכה לבחור מי אני". 

אחיה הגדול, סמל טארק אלזיאנדה ז"ל, לוחם ביחס"ר הבדואי, נפל בפיגוע במנהרת תופת ברפיח ב-2004. "זה היה אובדן מאוד גדול שהשפיע על המשפחה שלנו", היא מעידה, "כל אחד מאיתנו לקח את זה מאוד קשה וזה יצר שבר בינינו". 

סמל טארק אלזיאנדה ז"ל

בעקבות הפיגוע החליטו הוריה של רס"ן דניאל לעזוב את ביתם ולעבור לרהט - עיר הולדתו של אביה: "זה היה שינוי דרסטי. ממקום שבו הרגשתי שייכת, עברתי לחברה אחרת, תרבות שונה לחלוטין, ושפה שאני לא מדברת". 

המעבר

הם עברו לגור בחמולה עם כל המשפחה של אביה. "ממש כשהגענו הם 'יישרו לנו קו'", היא אומרת, "הם הסבירו לנו שאי אפשר להיות יותר מדי שונה בחברה הזו והסבירו איך נתנהג מעכשיו". 

"ראיתי איך נשים במשפחה של אבא שלי חיות, וממש לא ייחלתי לעצמי עתיד דומה לשלהן", היא מספרת, "להיות שם אישה הרגיש לי כאילו לא משנה לאן תלכי, את תגיעי לדלת נעולה. מהלילה הראשון שהגעתי לשם, ידעתי שאני לא אישאר". 

הבריחה לנהריה 

ובאמת כך עשתה. בגיל 17  גילתה שלאביב, אחותה הגדולה, שהייתה אז בת 19, מתכננים שידוך. "לא תכננתי לברוח בגיל כזה צעיר, אבל הבנתי שצריך לעזוב עכשיו", היא נזכרת. יחד, ברחו האחיות לנהריה.

"כשהגענו, נפגשנו עם בחור מפוקפק ששכרנו ממנו דירה. היא הייתה מאוד לא מתוחזקת ובשכונה מורכבת, אבל לנו היא הייתה כמו ארמון", היא מתרגשת בחיוך, "שכבנו שם על מיטה בלי מזרן, ופשוט בכינו מאושר. זה היה הרגע הכי טוב בחיים שלי". 

שבוע בלבד אחרי שהתחילו להתמקם, המשפחה של אביהן מצאה אותן בשכונה, פרצה באלימות לכל הבתים השכנים, וחיפשה אותן בצעקות. למזלן, אמא שלהן הגיעה והתחננה שיחוסו על חיי השתיים.

המשטרה התערבה מהר, לקחה את הבנות למשפחות אומנה, שלחה את משפחת האב חזרה, וכך נשארו האחיות בטוחות.

הגיוס  

הדס עברה בין משפחות אומנה במשך שנה וחצי. לאורך כל התקופה הזו הייתה לה מטרה אחד מול העיניים - להתגייס לצה"ל. 

"רציתי את זה משתי סיבות עיקריות: הראשונה, גדלתי בבית ספר עם אנשים שדיברו על הצבא בהתרגשות והרגשתי חלק מהם, לא הבנתי למה הם יכולים ואני לא", מסבירה רס"ן דניאל, "השנייה, היא שהערצתי את אחי ז"ל על מדים. הוא היה חוזר מהצבא וזה ריגש אותי אותי כל פעם מחדש, רציתי להיות חיילת בעצמי".  

בגלל שקיבלה פטור, גם הגיוס עצמו היה מלחמה עבור רס"ן דניאל. היא התעקשה, ערערה, דאגה שיקשיבו לה ודפקה על הקירות - עד שהוא בוטל: "היו רגעים שחשבתי שזה לא יקרה, אבל לא הצלחתי להניח לזה. הרגשתי שזה שלי - שזה משהו שאני חייבת לעשות". 

היום, אחרי 10 שנים בצבא, שבהן התקדמה ויזמה מתוך רצון אמיתי לתרום, ואף קיבלה את אות הצטיינות הרמטכ"ל, רס"ן הדס דניאל לקראת שחרור. "כל החיים שלי רציתי להיות שייכת, אבל כולם ראו בי זרה", היא משתפת, "יש משהו בצבא שגורם לי להרגיש שווה בין שווים. לא רק שאנשים הפסיקו להתעסק בשונות שלי, אני הפסקתי להתעסק בה - וזה אולי הניצחון הכי גדול". 

לנאום שנשאה במעמד קבלת ההצטיינות לחצו כאן