במרכז הציוד קיימת מתפרה וסנדלריה היושבת במחנה תל השומר. יש לקבל טופס ייעודי מנגד הלוגיסטיקה של היחידה ולאחר מכן להגיע למדידות כדי שנוכל להעניק לכל חייל את המענה המתאים והנוח ביותר.
חזרה
נאום של רא"ל מרדכי (מוטה) גור בטקס חנוכת חדר עיון בספרייה של מורשת נעם לזכרם של בוגרי המוסד שנפלו במערכות ישראל
אנו ניצבים חיים, מול שתי תופעות אשר לעתים נוגדות הן אחת את חברתה: מעמדם של החיילים הדתיים בצה"ל מול מספרם של המפקדים הדתיים בצבא. מצד אחד, יש עלייה מרשימה במעמדו של החייל הדתי בצה"ל. יחידות ומפקדים מחזרים אחרי חיילים דתיים ומבקשים אותם ביחידותיהם. לא תמיד כך היה הדבר. אני זוכר היטב את הימים הראשונים להקמת צה"ל שבהם חיפשנו דרך לשלב בו את החייל הדתי. אני זוכר את הקשיים הפרטיים והקיבוציים של חיילים דתיים ושל קבוצות דתיות להשתלב בחייהם המעשיים של יחידות צה"ל.
היום התמונה שונה לחלוטין. פעם, צריכים היו הרבנים בצה"ל למצוא דרך אל ליבות המפקדים - היום מחפשים המפקדים דרך אל ליבות החיילים הדתיים, כדי להביא אותם ליחידותיהם ולשתף אותם במסגרותיהן. את ההישג הזה השיגו החיילים הדתיים, אלה שנפלו ואלה שיבדלו לחיים וממשיכים לשרת, גם בסדיר וגם במילואים. בראש קבוצת החיילים הדתיים עומדת קבוצת חיילי ישיבות ההסדר. מן הצד השני טופחת בפנינו עובדה אחרת- בין המפקדים בצה"ל בכל הרמות, מספר המפקדים הדתיים עדיין קטן מאוד. קטן מדי.
האם אנחנו, המפקדים הבכירים של הצבא, האחראים לקבוע את דמותו גם בסדיר וגם במילואים, גם בימי שלום וגם בזמן מלחמה צריכים להבין מזה שיש סתירה מהותית בין היותו של חייל יהודי דתי ובין היותו לוחם קבע בשורות ההגנה לישראל? אנחנו, כמובן, מסרבים לקבל הנחה כזאת ומסרבים להשלים עם אפשרות זו- ואין ספק, שאחד המעשים החשובים שנעשה לזכרם של הנופלים יהיה מציאת דרך לשלב את הלוחם הדתי בכל מערכות הפיקוד של הצבא, על כל הרמות, בכל החילות והזרועות, בימי שלום ובימי מלחמה.
אני חייב להוסיף עוד נקודה. בוגרי בתי הספר הדתיים, ובמיוחד בוגרי בית-הספר הזה, הולכים כולם לתפקידי קצונה בצה"ל- אבל חלקם הגדול אינו ממלא תפקידי פיקוד ביחידת שדה, אלא תפקידים הקשורים לחיי הדת. ואין שום ספק שעל כולנו למצוא את הדרך לכך שבוגרי בתי הספר הדתיים ישתלבו הלכה למעשה בפיקוד על יחידות שדה לוחמות, על מנת שיתרמו ממטענם הרוחני לא רק בקרב החיילים הדתיים אלא בקרב כל יחידות השדה של צה"ל.
קיימת עוד תופעה אחת שטרם נמצא לה פתרון: ישנם בוגרים של בתי הספר הדתיים אשר אינם מוצאים את דרכם לצה"ל בכלל. ועדיין לא מצאנו את האפשרות לשלב את כלל בוגרי בתי הספר הדתיים, עם כל מטענם הרוחני, והוא גדול מאוד ועמוק מאוד, בשירות בצה"ל בדרך כזו או אחרת. אם בעבר הייתה ספקנות לגבי היכולת לשלב את חיי המעשה בצבא עם חיי הרוח וחיי הדת - הרי זיכרם של הלוחמים שנפלו במערכות ישראל מוכיח שהשילוב הזה אמנם יכול להימצא. אין ספק שלזכרם חייבים אנחנו למצוא אותו.
מדוע כל כך חשוב לצה"ל להביא לידי מיצוי מלא ושלם את כל העוצמה הנפשית והרוחנית, הטמונה בנפש הלוחם הדתי? בתקופה רבת תהפוכות ורבת ספקות, כולנו חשים ויודעים שהחייל הדתי מהווה עמוד איתן של אמונה ושל מוטיבציה. לכל אחד מכם ברור ומורגש שמלחמת צה"ל, מלחמת עם ישראל ומלחמת מדינת ישראל הנה מלחמת מצווה. דרככם מועברת תחושה זאת לכל צה"ל.
העובדה שעבור הלוחם הדתי עם ישראל וארץ ישראל הינם ערך עליון בפני עצמו, היא אשר אינה מותירה כל צל של ספק לגבי זכותנו לחיות בארץ הזאת על פי המסורת שלנו ועל פי ערכי המוסר שלנו, ללא התפלספות יתרה וללא ספקנות מוגזמת וחסרת-טעם. חובת ההשתייכות לעם היהודי ולארץ הזאת מחזקת את הקשר שבין צה"ל ועם ישראל בארץ ישראל ובין העולם היהודי כולו. העוצמה המשותפת של העם היהודי באה לידי ביטוי במעשה המלחמתי, כאשר אנחנו נדרשים לעשותו. במערכת הזאת של אמונה ומוטיבציה עומד החייל הדתי במקום נכבד וראשון, ולכן חשוב לנו שהוא יכנס לשורות בכל היחידות ובכל התפקידים.
המשקע הזה, של שייכות לעם ושייכות לארץ, הינו תוצאה של מסורת רבת שנים של העם היהודי - ואת המסורת הזאת, בגרעין המרכזי שלה, נושא עמו הלוחם הדתי. בתקיפות רבות מאוד של העם היהודי, כאשר הייתה עדיפות בלעדית לצו העליון של אחדות העם היהודי ושל קיומו, צו שהתבטא בעיקר בחיים הרוחניים והדתיים, התפתח הערך של קידוש השם תוך כדי המסורת של מאות ואלפי שנים. אין איפוא ספק שהיום היכולת לחיות חיים יהודיים ולמסור את הנפש על קידוש השם היא איתנה הרבה יותר, כאשר היא צומחת בתוך מסורת רבת שנים כזאת וטבועה בחותמה. עבור הלוחם הדתי מלחמה כאן איננה רק מלחמת מצוות ומלחמת קודש. הנכונות להילחם היא בראש ובראשונה ביטוי לרצון לחיות חיים יהודיים מלאים. כל אלה מעמידים את הלוחם הדתי בנכונות הרבה יותר גדולה של שילוב קידוש השם בחיים וקידוש השם במוות, ונכונותו לצאת למלחמה והרגשת חובתו לנצח במלחמה מחייבים אותו ללכת בראש המחנה.
כאשר אנחנו מדברים על חיים יהודיים ועל חיי הרוח שביהדות אנחנו מדברים על רמת המוסר שביהדות. מחננו חייב להיות קדוש. על מנת שהמחנה יהיה קדוש צריך להגיע לשילוב מלא של המשאבים הנפשיים והמוסריים הקיימים בתוכנו ובזאת חייבת תרומתו של הלוחם הדתי להיות בשורה הראשונה. אנחנו יודעים, שבקרב הלוחם הדתי נמצא מטענים של מוטיבציה עמוקה ושל עוצמה רוחנית ישראלית ויהודית, המסוגלים וחייבים להיות המסר לעוצמה הצבאית. עוצמה זאת היא אשר הדריכה את הלוחמים, היא אשר חייבת להדריך את הממשיכים. על בוגריהם של בתי הספר הדתיים מוטלת החובה להפוך את העוצמה המוסרית והאמונה, לתנועה כלל עולמית. זאת תוכלו לעשות רק על ידי השתלבות עמוקה יותר בכל יחידות צה"ל, בזרועות ובחילות השונים ובכל דרגי הפיקוד, כי הפיקוד הוא האחראי לעיצובו הנפשי והרוחני של צה"ל ולנצחונו הגשמי והרוחני של עם ישראל בשדה הקרב.
את דבריי כאן רוצה אני לסיים במעין דרישה אל המשפחות השכולות. איבדנו חיים בתקופה של ספקות, בתקופה שאיננה כולה יפה ונאה. מעין נשאב אנחנו, המפקדים, את עוצמת הנפש לתת פקודות המביאות חיילים לשדה הקרב כאשר לפעמים, כתוצאה מפקודות אלה, לוחמים אינם חוזרים? אתם מהווים את אחד המקורות המרכזיים לעוצמת הנפש הזאת כאשר אנו חשים שהמשפחות השכולות, על כאבן שאין לו ניחומים, עומדות מאחורינו - אנו יודעים שאנחנו יכולים להמשיך, הסעד הנפשי הזה חייב לבוא מכם אל כלל העם. המשפחות השכולות לא גמרו את תרומתן לעם ישראל באובדן הנורא של בן המשפחה, התרומה שלהן נמשכת בסעד הרוחני שהן נותנות לכלל המדינה, לכלל צה"ל, על מנת שנוכל לעמוד במשימות של המלחמות הבאות.
צה"ל מצדיע לזכר הנופלים, ומשוכנע שהוא יכול להוציא לפועל את מאוויהם ואת תקוותיהם. כל זאת נוכל לעשות ביחד.
