"אני רוצה חיבוק של אבא. לא של חבר, לא של אח גדול"

לאבא יש סולם, אבא עושה בושות, וכל ילד - הוא ילד של אבא. אז איך בכלל מתחילים להבין שהוא כבר איננו, ולהתמודד עם אובדן של אחת הדמויות המשמעותיות בחיינו? ישבנו לשיחה עם מיקה, בתו של סא"ל אלי גינסברג ז"ל, אסף, בנו של רס"ם (במיל') ירון אמתי ז"ל ומשה, בנו של סמל משה טל ז"ל. 

צילום: אור אפרים | עריכת וידאו: אור אפרים | תחקיר ועריכת תוכן: גל מי טל, אור אפרים ואביגיל ארליך

מתי הבנת שאבא נהרג?

מיקה: "הלכנו באותו בוקר להכין כריכים לחיילים, וכל הודעה שיש לי, אני מחכה שזה יהיה אבא, כי הוא לא עונה. אני חושבת שמהרגע שהוא הפסיק לענות להודעות אז הבנתי שמשהו קרה".

אסף: "אני מתעורר מבכי וצעקות של אובדן, משהו בי אמר לי שאני לא יכול פשוט לקום ולהסתכל ולראות מה הסיטואציה, אז ניסיתי ממש להציץ כזה מבעד לשמיכה. אמא כבר העירה את אחותי ואחי וסיפרה להם. היא לוקחת אותי לשביל בצד של הבית ואומרת לי: 'אבא נהרג בדרום לבנון, אנחנו ממשיכים את החיים כרגיל'".

איך אבא נפל?

מיקה: "אבא שירת 23 שנה בצבא, 20 בשייטת וב-3 השנים האחרונות בלוט"ר. הוא השתחרר חודש לפני שהוא נהרג.

הוא קם בבוקר, פתח את הטלוויזיה וקיבל כל מיני שיחות. זה היה ממש עניין של שעה עד שהוא היה כבר בחוץ עם המדים. כשהם הגיעו לבארי, הוא התכוון להקיף בית ובדיוק כשהוא בא להקיף אותו, אז היה מחבל בשיח ואז המחבל ירה ואבא נהרג במקום".

משה: "כשפרצה מלחמת יום כיפור, הוא היה בישיבה עם חברים שלו. מתוך תפילות יום הכיפורים הם עלו על הרכבים ונסעו למלחמה. הוא נהרג ב-25 באוקטובר, כשהיה רק בן 20. אני נולדתי כמעט שבעה חודשים אחרי".

אתה מרגיש שהכרת אותו?

משה: "הרבה שנים הייתי אומר שלא הכרתי את אבא שלי, כי באמת נולדתי אחרי שהוא נהרג ולא נפגשנו מעולם. מצד שני, בשנים האחרונות אני מרגיש שאני מכיר אותו".

איזה אבא הוא היה?

מיקה: "הוא היה אבא מדהים. למופעי ריקוד של האחיות שלי הוא תמיד היה מגיע, גם אם זה היה אומר לצאת מוקדם. הוא תמיד עשה הכול בשביל שנדע שהוא תמיד שם בשבילנו".

אסף: "הוא היה אבא מדהים, שדורש ונותן ומחבק. אבא שלי איתי בכל מקום ובכל החלטה, ועד היום אנחנו חיים את אבא שלי".

איך זה להיות אבא בעצמך?

משה: "אני זוכר שכשאני הייתי בן 20 זה קיבל עוד משמעות, וכמובן שאני הולך וגדל ומגיע לגילאים שהוא לא זכה להגיע אליהם. המון דברים שאני חווה עם הילדים שלי שהוא לא חווה איתי. זה מקום של צער וכאב על מה שהוא הפסיד".

איפה אבא הכי חסר לך?

מיקה: "אני מאוד מרגישה את החוסר שלו. נגיד להסתכל על ילדות בגיל שלי עם אבא שלהן, או לשני הורים ביחד, ולקנא. זה ללכת ברחוב ופתאום להיזכר שאני לא חוזרת הביתה לאבא שלי".

אסף: "אני נורא רוצה חיבוק של אבא, ולא חיבוק של חבר של אבא, ולא חיבוק של אח גדול. כשהייתי בתיכון אז כשאבא בא לאסוף את הילדים האחרים - אצלי זה לא. כששיחקתי כדורסל אז כפרה על אמא שלי אבל את חוקי הכדורסל היא לא יודעת. כשיש לך יום מבאס בעבודה, ואתה רוצה לחזור הביתה ולדבר עם אבא שלך אתה לא יכול".

משה: "יש ציפייה ממני, מעצם זה שאני נושא את השם שלו, אתה הזכר, השארית, אז תעשה משהו". 

איך אפשר להמשיך בלעדיו?

מיקה: "יש לי את השעון שלו שאני הולכת איתו תמיד. כשאני איתו אני מרגישה שהוא איתי, שהוא מלווה אותי. מה שהחזיק אותי זה להסתכל קדימה, ולהעביר לאנשים את הערכים שהוא ניסה להעביר לי. זאת ההזדמנות שלי להמשיך את הדרך שלו, ואם אני לא אדבר עליו מי ידבר עליו?"

אסף: "אפשר להמשיך, אפשר להתקדם, אפשר לחיות. בסוף, זה לא ישתפר, זאת התוצאה. לא יהיה אבא. אבל עם הזמן למדנו לבכות ולצחוק בו זמנית, שזה בסדר גמור, ולמדנו לחיות עם הדבר הזה. לפעמים אתה גם לא יודע, לפעמים כל מה שבא לך זה להסתכל לשמיים ולצעוק 'איך הלכת?'"

משה: "אני בן 50 ועדיין אני מתרגש כשאני מדבר עליו. אני שאלתי את עצמי -  על מה אתה בוכה ומתרגש כל כך? הרי לא נפגשתם. אתה מתגעגע למשהו שלא פגשת ולא הכרת. אבל אפשר לקום ולהמשיך בחיים, וזה שאתה ממשיך בחיים לא אומר שאתה לא זוכר אותו. זה לא משנה אם אתה ילד בן 6, 30 או 50, מה הוא היה אומר וחושב על כל מיני דברים שאני עושה, ועליי, זאת שאלה שמלווה אותי כל הזמן".