הרקע למבצע

מבצע שלום הגליל החל ב- 6 ביוני 1982 והסתיים באופן רשמי ב-29 בספטמבר 1982 .ב-18 השנים שלאחר מכן, ועד לאביב 2000 ,המשיכו כוחות צה"ל לשהות באזורים שונים בדרום לבנון, עד לנסיגה הסופית לקו הבין לאומי. מטרתה של סקירה זו היא לעמוד על התהליכים העיקריים שהובילו למבצע שלום הגליל, ועל מהלכיו המרכזיים. סקירה זו לא תתמקד בשהיית כוחות צה"ל בדרום לבנון בשנים שלאחר המבצע.

הרקע: לבנון עד לסוף שנות ה-70

לבנון מורכבת ממספר רצועות אורך. במערבה של המדינה שוכנת רצועת חוף הים התיכון, מראש הנקרה וצפונה- עד הגבול הסורי. לאורך רצועת החוף נמצאות מרבית עריה הגדולות של לבנון: צור, צידון, בירות וטריפולי. מזרחה משם נמצאת רצועת הר הלבנון, המהווה בחלקה הדרומי את המשכו של רכס הגליל העליון. את הר הלבנון מבתרים מספר נהרות גדולים. הנהרות הסמוכים לגבול ישראל, הם (לפי הסדר מדרום לצפון): הליטני, הזהרני והאוואלי. מזרחה משם מצויה בקעת הלבנון, או בשמה הערבי הבקעא. הרכס המזרחי בלבנון הוא הר 'מול הלבנון', הממשיך מהחרמון צפונה.

לבנון הכריזה על עצמאותה בשנת 1943 ,והרכב האוכלוסייה במדינה היה מגוון מבחינה דתית ועדתית: נוצרים מרונים (קתולים) ואורתודוכסים, מוסלמים שיעים וסונים ודרוזים. ההרכב המגוון של העדות יצר פוטנציאל נפיץ, שהביא מידי פעם להתנגשויות בין הכוחות השונים. מאז מלחמת העצמאות בשנת 1948 הגיעו למדינה כ-170 אלף פליטים פלסטינים שברחו מישראל והתגוררו במחנות פליטים ליד הערים הגדולות שלחוף הים התיכון. הגעת הפלסטינים הגבירה את המתח שבין העדות בלבנון.

ממלחמת העצמאות ועד למלחמת ששת הימים היה הגבול הלבנוני השקט בגבולות ישראל, בגלל אינטרסים ישראלים ולבנוניים. לאחר מלחמת ששת הימים החל המצב להשתנות: מחבלים פלסטינים ישבו במורדות החרמון, באזור שנקרא 'פתח לנד' וניסו לבצע פיגועי טרור לכיוון יעדים ישראלים מעבר לגבול. בספטמבר 1970 , בעקבות תבוסה בלחימה מול הכוחות הירדניים ('ספטמבר השחור') הגיעו ללבנון גם אלפי מחבלים של אש"ף וארגונים נוספים. הארגונים קבעו בלבנון את בסיסיהם, שם התאמנו והתחמשו, וממנה יצאו לפיגועים כנגד ישראל בגבול הצפוני ולפיגועים נגד ישראלים ויהודים ברחבי העולם. בשנת 1975 פרצה מלחמת אזרחים בלבנון, שהתנהלה בעיקרה בין המוסלמים לבין הפלנגות (ארגוני מיליציות חמושות) הנוצריות. בתואנה של השכנת שלום פלש הצבא הסורי ללבנון והחל להתבסס בה. במרבית המקרים תמך הצבא הסורי במוסלמים.

במהלך שנות ה-70 החלה ישראל ליצור קשר עם מספר קבוצות וארגונים בלבנון, ובעיקר עם הנוצרים. במהלך מלחמת האזרחים פנו תושבים בכפרים הסמוכים לגבול לישראל, בבקשה שתספק להם סיוע הומניטרי. בתגובה לבקשה החלה ישראל להכניס סיוע לכפרים אלו, במסגרת מדיניות ה'גדר הטובה'. במקביל יצרה ישראל קשר עם מיליציה צבאית בשם 'צבא לבנון החופשית' בפיקודו של הקצין סעד חדאד שהתפרסה בדרום לבנון, בסמוך לגבול עם ישראל. כמו כן קשרה ישראל קשרים עם ארגונים נוצריים שפעלו במרכז לבנון, בהר הלבנון ובבירות. לאחר עליית ממשלת בגין לשלטון (1977) החלו הקשרים מול הנוצרים להתחמם.

מבצע ליטני וההתחממות בגבול

במרץ 1978 ,בעקבות מספר איומים ופיגועי טרור ולאחר הפיגוע בכביש החוף, נכנס צה"ל בהוראת ממשלת ישראל לדרום לבנון כדי להסיר את איום הטרור על צפון הארץ, והגיע עד לנהר הליטני במהלך 'מבצע ליטני'. לאחר המבצע נסוג צה"ל, בעקבות החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, אל קו הגבול הבין לאומי. בדרום לבנון התפרסו שני כוחות שהיו אמורים למנוע מהמחבלים לפגוע בצפון הארץ. כוח אחד היה צבא לבנון החופשית בפיקודו של חדאד, וכוח שני היה מטעם האו"ם- יוניפי"ל. הכוחות הללו לא מנעו באופן מוחלט זליגה של טרור לישראל.

בשנים הבאות המשיכה הלחימה בין ישראל לארגוני המחבלים. ביולי 1981 התנהלו מספר ימי קרב מול המחבלים, ולאחריהם הצליח השליח האמריקאי פיליפ חביב להביא להסדר הפסקת אש. אולם כל צד פירש את הפסקת האש אחרת. בעוד ישראל גרסה כי לפי ההסכם אסור למחבלים לפגוע בישראלים בכל מקום בעולם, טענו המחבלים כי ההסכם כולל רק את גבול ישראל- לבנון, ולכן ניסו לפגוע בישראלים מגבול ירדן ובמקומות אחרים בעולם. באפריל 1982 נרצח דיפלומט ישראלי, יעקב ברסימנטוב בפריז, על ידי מחבלת שפעלה בתיאום עם המודיעין הסורי. ב-3 ביוני 1982 ניסתה חוליית מחבלים מארגונו של אבו נידאל להתנקש בחייו של שגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב. השגריר נפצע קשה ונותר מחוסר הכרה עד לפטירתו ב-2003 .

החל משנת 1981 שקלה ישראל מספר פעמים פעולה בהיקף רחב בלבנון; צה"ל היה ערוך למבצע כזה ואף ריכז כוחות לשם כך. תוכנית המתקפה נקראה 'תוכנית אורנים'. אולם עד ליוני 1982 החליט צה"ל בהוראת הדרג המדיני להבליג, או לפעול בקנה מידה מצומצם. בתחילת יוני, לאחר ההתנקשות בארגוב, החליטה ישראל להגיב בעצמה, ולמחרת ההתנקשות, ב-4 ביוני בשעות אחר הצהריים, תקפו מטוסי חיל האוויר תשעה יעדי מחבלים בלבנון, שניים מהם בעיר בירות. לאחר התקיפה פתחו המחבלים בהפגזה כבדה על יישובי הגליל.במוצאי שבת, 5 ביוני, התכנסה הממשלה והחליטה להטיל על צה"ל את המשימה להוציא את כל יישובי הצפון מטווח האש של המחבלים בלבנון, תוך הימנעות מתקיפת כוחות הצבא הסורי בלבנון, אלא אם יתקפו אלא את כוחותינו. הממשלה ציינה בהחלטתה כי היא מוסיפה לשאוף לחתימת חוזה שלום עם לבנון. שם המבצע נקבע - 'שלום הגליל' (גלגול של 'תוכנית אורנים'), כדי לציין את מטרתו המרכזית: הגנה על יישובי הצפון כנגד מתקפות המחבלים.

הכוחות במבצע

אויב: המחבלים בלבנון השתייכו לארגונים שונים; העיקרי שבהם היה אש"ף, שמנה כ-000,23 מחבלים. כוחותיו היו ערוכים באזור שכונה "פתחלנד"- במורדות המערביים של החרמון, בדרום הר הלבנון, ברמת נבטיה ולאורך מישור החוף, מאזור צור ועד בירות. ציודם כלל נשק קל, נשק נגד טנקים, נשק נגד מטוסים, כ-150 טנקים, קני ארטילריה, נגמ"שים ושריוניות.

הכוחות הסוריים בלבנון מנו דיוויזיה אחת ובה שתי חטיבות טנקים, שתי חטיבות חי"ר ממוּכן, מספר גדודי קומנדו, כ-300 קני ארטילריה מסוגים שונים, יחידות הגנה נגד מטוסים וכן סוללות טילי קרקע-אוויר. נוסף לאלה, היו שתי חטיבות חי"ר ואגד שריון של "צבא השחרור הפלסטיני" (צש"ף – יחידות פלסטיניות במסגרת הצבא הסורי).

הכוחות הסוריים היו ערוכים בשלוש רצועות: רצועת האבטחה – מצפון לאזור שבשליטת יוניפי"ל, בשטח שמאזור נבטיה עד מורדות החרמון; רצועת ההגנה הראשונה – מאזור דמור, דרך הר הלבנון, דרום בקעת הלבנון ועד מורדות החרמון; רצועת ההגנה השנייה – מבירות מזרחה, לאורך כביש בירות-דמשק.

כוחותינו: בשנים שלפני המבצע נערך צה"ל להשתלטות על שטחים בדרום לבנון במספר מתארים. יחידות שונות של צה"ל, במערכי היבשה, האוויר והים תרגלו כניסה לתוך לבנון ולחימה כנגד המחבלים והסורים, תוך כדי הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים. חוקרים ומפקדים שונים טוענים כי מבצע שלום הגליל היה ה'מלחמה המתוכננת ביותר בתולדות מערכות ישראל'.

ישראל הפעילה מול האויב שבע אוגדות מתמרנות: שלוש אוגדות פעלו בגזרה המערבית של המבצע ואלו היו משימותיהן: אוגדה 91 – לפעול לאורך מישור החוף הלבנוני, לטהרו ממחבלים ולהשמיד את תשתיתם; אוגדה 36 – לפעול באזור רמת נבטיה, לטהרה, ובהמשך לנוע מערבה למישור החוף; אוגדה 96 – לנחות מהים מצפון לצידון, לחסום את כביש החוף, ועל ידי כך לבודד את אזור הפעולה מצפון. בגזרה המרכזית פעלה אוגדה 162 ,שמטרתה הייתה להתקדם מדרום לצפון לאורך הר הלבנון ולהגיע לכביש בירות דמשק כדי לנתק את בירות וסביבותיה מתגבורות סוריות.

במזרח הגזרה, בבקעת הלבנון, פעל גיס 446 ,היחידה הגדולה ביותר שצה"ל הפעיל אי פעם, שמטרתו הייתה לפעול כנגד המחבלים במורדות החרמון וכנגד הצבא הסורי בבקעת הלבנון, אם יתערב בלחימה. בתוך הגיס פעלו אוגדה 252 -אוגדת סיני, אוגדה 90 ,ובהמשך גם אוגדה 880.

מהלכים עיקריים בלחימה

ניתן לחלק כרונולוגית את המלחמה לשלושה חלקים עיקריים:

11-6 ביוני 1982 :התקדמות מהירה של צה"ל בדרום לבנון, עד להפסקת האש ב-11 ביוני. בחלק זה של המבצע הושגה המטרה המיידית שלשמה יצא צה"ל למערכה: הרחקת המחבלים מהגבול ושבירת כוחם העיקרי. לעומת זאת בגזרה המזרחית, מול הצבא הסורי, לא הצליח צה"ל לעמוד ביעד המערכתי: הגעה לכביש בירות דמשק, בגלל פקודת עצירה שקיבל מהדרג המדיני.

12 ביוני- 31 באוגוסט 1982 :הזחילות לבירות ולכביש בירות דמשק, הגברת הלחץ על ארגוני המחבלים ופינויים מבירות.

29-1 בספטמבר 1982 :התבססות ישראל בבירות, טבח סברה ושתילה והנסיגה ממערב בירות. המהלכים העיקריים בתקופה הראשונה, 11-6 ביוני בגזרה המערבית, לאורך חוף הים הלבנוני: אוגדה 91 ,בפיקודו של תא"ל יצחק מרדכי, החלה להתקדם לאורך מישור החוף הלבנוני, לכיוון הערים צור וצידון. כדי לסייע לאוגדה, הונחת מהים כוח נוסף, של אוגדה 96 ,בשפך נהר אל אוואלי. מטרת הנחיתה הייתה כפולה: לאפשר לחטיבת הצנחנים הסדירה בפיקודו של יורם יאיר ('יה-יה')
להגיע באופן מהיר לעיר בירות, שם התבצרו מחבלים רבים; ולמנוע בריחה של מחבלים מדרום לבנון לכיוון בירות.

ההנחתה הייתה אמורה ליצור 'מחסום דו כיווני' והיא התבצעה ביעילות ובהצלחה בלילה שבין ה-6 ל-7 ביוני. אוגדה 36 בפיקודו של תא"ל אביגדור קהלני חצתה את נהר הליטני בגשר עקיה, וכוח של חטיבת גולני שפעל תחת האוגדה נלחם וכבש את מבצר הבופור. האוגדה כבשה את רמת נבטיה, ולאחר מכן התקדמה מערבה למישור החוף, לאזור צידון. הכוחות שפעלו בגזרה המערבית התמודדו בעיקר עם מחבלי אש"ף, וניהלו קרבות קשים בתוך מחנות הפליטים הסמוכים לערים צור וצידון, ובמרחב הפתוח. סמוך להפסקת האש יצאה חטיבת הצנחנים הסדירה (35) לאיגוף דרך ההרים מהעיירה דאמור לכיוון בירות וב-13 ביוני, שבוע לאחר תחילת הלחימה, חברה למיליציות הנוצריות שישבו במזרח בירות וכתרה את ארגוני המחבלים שישבו במערבה של העיר.

בגזרה המרכזית, בהר הלבנון, התקדמה אוגדה 162 תוך כדי פגיעה במחבלים ובכוחות של הצבא הסורי, אולם נבלמה בקרב עין זחלתא על ידי כוח קומנדו סורי ולא הצליחה להגיע לכביש בירות דמשק לפני הפסקת אש. בגזרה המזרחית, בבקעת הלבנון ובמורדות החרמון: ביומיים הראשונים ללחימה התקדמו כוחות גיס 446 ב'פתח לנד'- במורדות החרמון כנגד המחבלים, במטרה להרחיקם מגבול ישראל. בשלב זה עדיין לא נלחם צה"ל כנגד הצבא הסורי. למחרת, ב-8 ביוני, החלו להתנהל התנגשויות בין צה"ל לבין הצבא הסורי בבקעת הלבנון ובהר הלבנון. ב-9 ביוני בשעות הצהריים המוקדמות הטילה ממשלת ישראל על חיל האוויר את משימת השמדת מערך הנ"מ (נגד מטוסים) הסורי שהיה בבקעת הלבנון, כדי לאפשר את התקדמות כוחות צה"ל צפונה. במסגרת המבצע, שנקרא ערצב 19 והיה אחד המבצעים הנועזים והמוצלחים של חיל האוויר מאז ומעולם, נפגעו 19 סוללות נ"מ סוריות והופלו 26 מטוסים סוריים, כאשר כל מטוסינו שבו לבסיסם.

לאחר השמדת מערך הנ"מ התקדם צה"ל בגזרה מזרחית בעוצמה, במטרה לדחוק את הצבא הסורי מבקעת הלבנון ולהגיע לכביש בירות- דמשק. גיס 446 החל להתקדם צפונה ולפגוע ביחידות סוריות. בליל ה-10 ביוני החליט שר הביטחון, עקב כניסת כוחות סוריים נוספים למרחב, לחץ בין לאומי וההחלטה המתגבשת על הפסקת האש, לעצור את התקדמות הגיס טרם הגעתו לכביש בירות דמשק, מכיוון שהיעד הראשוני של המבצע- הרחקת המחבלים מגבול ישראל, הושג במלואו. באותו הלילה נכנס גדוד השריון 362 לתוך מערך סורי בקרבת סולטאן יעקב. בקרב נהרגו 21 לוחמי צה"ל (מתוכם 10 בקרב ההיחלצות של הגדוד), שני לוחמים נפלו בשבי ושני לוחמים נעדרים עד היום.

התקופה השנייה: 12 ביוני- 31 באוגוסט
לאחר העמידה במטרה הראשונית של הרחקת המחבלים מגבול ישראל, המשיך צה"ל במשימתו לפגוע במפקדות המחבלים ששכנו בעיר בירות. כמה פעולות של צה"ל סייעו למצור על המחבלים, שהתרכזו בשכונות מערב העיר:
ב-25 ביוני הצליחה אוגדה 162 להתייצב על כביש בירות דמשק ליד בחמדון, ובכך לנתק את המחבלים ואת הכוח הסורי ששהה בבירות מיחידות הצבא הסורי בבקעת הלבנון ובסוריה. בתחילת אוגוסט החלו יחידות צה"ל ב'זחילות' בתוך בירות- השתלטו על שכונות והפגיזו באינטנסיביות את מעוזי המחבלים.

באמצע אוגוסט הודיע יו"ר אשף, יאסר ערפאת למתווך האמריקאי פיליפ חביב על הסכמת ארגונו לפנות את בירות. בשבועות הבאים פינו כוחות האויב את העיר: הצבא הסורי יצא בדרך היבשה, לכיוון דמשק, והמחבלים בדרך הים, לתוניסיה ולמדינות נוספות. כך הושלמה מטרה מרכזית נוספת של המבצע: פגיעה במפקדות המחבלים ועקירתן מתחומי לבנון.

התקופה השלישית: 29-1 בספטמבר

בסוף אוגוסט הסתיים באופן רשמי פינוי המחבלים מבירות, אולם בצה"ל היה ידוע כי נותרו בעיר כ-2,000 מחבלים עם דרכונים לבנוניים. בבחירות שנערכו בסוף אוגוסט נבחר בשיר ג'ומייל, אחד ממנהיגי הפלנגות הנוצריות שהיה בקשר עם גורמים ישראלים, לנשיא לבנון. ב-14 בספטמבר נרצח ג'ומייל על ידי פעילים פרו סוריים. בעקבות הרצח קיבל צה"ל הוראה לתפוס שטחים שולטים במערב בירות. במקביל להתקדמות של יחידות צה"ל נכנס כוח של הפלנגות הנוצריות למחנות סברה ושתילה- בהם שהו בעיקר פלסטינים, בחלקם תומכי אש"ף. למרות אזהרות מפקדי צה"ל, טבחו אנשי הפלנגות הנוצריות בתושבי מחנות הפליטים. מניינם המדויק של ההרוגים נתון עד היום בוויכוח, אולם הוא מנה כמה מאות. בעקבות הטבח במחנות הפליטים החל לחץ בין
לאומי כבד על ישראל, וכוחות צה"ל נסוגו ממערב בירות ב-29 בספטמבר. בכך תם באופן רשמי מבצע שלום הגליל.

הטבח הוביל גם לתנועת מחאה בתוך ישראל, ולהקמתה של ועדת חקירה- ועדת כהן. הועדה הטילה אחריות על הפיקוד הבכיר של צה"ל וקבעה שהיה צריך לעשות יותר כדי להגן על חיי אדם. בוועדה נמתחה ביקורת קשה על שר הביטחון אריאל שרון ועל שרשרת הפיקוד בצה"ל, מהרמטכ"ל, דרך אלוף הפיקוד ועד למפקד אוגדה 96 ,על כך שלא עשו מספיק כדי למנוע את הטבח, ולמרות שהיו סימנים שהעידו על פגיעה צפויה של אנשי הפלנגות בתושבי מחנות הפליטים.

תוצאות המערכה והמשך שהיית צה"ל בלבנון

המבצע השיג את מטרותיו המרכזיות והישירות- סילוק המחבלים מטווח שיגור הרקטות לישראל- טווח 40 הק"מ, וסילוק מפקדות המחבלים מבירות. לעומת זאת לא הושגה המטרה העקיפה יותר של המבצע- סילוק הסורים מלבנון, למרות המכות הקשות שספג הצבא הסורי.

במהלך שלוש השנים שלאחר תום המלחמה פינה צה"ל את כוחותיו בהדרגה דרומה, אל 'רצועת הביטחון' שהוקמה בשנת 1985 .רצועת הביטחון, שהשתרעה כ-20 ק"מ מצפון לגבול ישראל לבנון, הייתה אזור חיץ וצה"ל קיווה למנוע בעזרת השליטה בה זליגה של ירי וטרור לישראל מלבנון. בשנים 2000-1985 פעלו כוחות צה"ל ברצועה, כאשר עיקר ההתמודדות שלהם לא הייתה מול מחבלים פלסטינים )שרובם עזבו את לבנון במהלך המלחמה (אלא מול שני ארגונים שיעיים שנתמכו על ידי איראן: אמל וחיזבאללה. ישראל התסייעה במיליציה חמושה שפעלה באזור הביטחון- צד"ל) צבא דרום לבנון- גלגול של צבא לבנון החופשית( בפיקוד הגנרל אנטואן לאחד.

במהלך השנים יצאו מידי פעם כוחות צה"ל צפונה מרצועת הביטחון אל מעוזי החיזבאללה: כך היה למשל במבצע 'דין וחשבון' )1992 )ובמבצע 'ענבי זעם' )1996 .)במהלך הלחימה ברצועת הביטחון לא הצליח צה"ל לעצור באופן מוחלט את ההפגזות על יישובי הגליל אולם גבה מחיר כבד מארגוני המחבלים. בסוף שנות ה-90 התגבר הירי היעיל של חיזבאללה לעבר מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון. בשנת 2000 החליט ראש הממשלה אהוד ברק על נסיגה ישראלית לגבול הבין לאומי. ב-24 במאי 2000 הושלמה הנסיגה. בקיץ 2006 ,לאחר אירוע החטיפה בקו דיווח 105 -ליד היישוב זרעית שבגבול הצפון, שב צה"ל ללבנון במלחמת לבנון השנייה.

קרדיט: חיל חינוך והנוער