מח"ט 205 - אז והיום

כשצפירת החירום נשמעה ביום שבת של אוקטובר 1973, אנשי המילואים והחיילים הסדירים הוקפצו, הטנקים יצאו ובהלה שררה ברחובות. הכול קרה מהר, ואף אחד מהם אפילו לא הספיק לדמיין שאותו יום כיפור שהתחיל כשקט, יהפוך למלחמה שתיחרט בדפי ההיסטוריה. 

50 שנים חלפו מאז המערכה הקשה ומהקרבות של חטיבה 205, חטיבת שריון במילואים, נגד הכוחות הסורים והעיראקיים. מח"ט 205 כיום, אל"ם יואב שניידר, שמע מהמח"ט דאז, אלוף (דימוס) יוסי פלד, לימים מפקד פיקוד צפון, את הזכרונות והמסקנות מהימים בהם נלחמו על עתידה של מדינה שלמה.

"תעלו לרמת הגולן עד שתפגשו את הסורים", זו הפקודה שקיבלה חטיבה 205 כשההתחממות בצפון הורגשה. ואכן, אנשי המילואים התייצבו ויצאו לדרך כשיירת טנקים, במטרה לתדלק אותם בתחנת דלק אזרחית בצומת צמח. 

לוחמי המילואים היו בוגרי מלחמת ששת הימים, בה ההצלחה הייתה גדולה, והם לא הבינו את סדר הגודל שלה: "התחושה באוויר הייתה שהכול ייגמר מהר מאוד. אחד המג"דים ניגש אליי והכריז בביטחון שעד שנגיע לשם, המלחמה תיגמר. אבל המציאות לא איחרה לבוא וטפחה על פנינו"

בהגיעם לצומת, הם הבינו כי יישובים שלמים רוקנו. "נשים וילדים ברחו בעקבות הפחד מהכיבוש הסורי", הוא מביט לאחור, "ברגע שראינו משפחות יורדות מרמת הגולן, הבנו שאנחנו באמת נלחמים על הבית". 

כשהגיעו לרמת הגולן, החטיבה נחלה סדרת הצלחות בקרבות קטנים, וכבשה מחדש את עין פארס שנפל לידי הסורים. אך ככל שחלף הזמן, האתגרים התרבו. "כשהגענו לנקודה המזרחית ביותר, תל ענטר, נשארנו קצת יותר מפלוגה, עם 14 טנקים בלבד מול 200 טנקים של העיראקים", הוא משחזר.

אז מה עושים בסיטואציה כה מורכבת באמצע שדה הקרב? "המשכתי לפקד כאילו היו לי 100 טנקים", אלוף (דימוס) פלד משחזר, "במצבים כאלה חשוב לדבוק בכל מה שלמדת ולימדת - עקרונות הקרב". ואכן, הם סירבו לוותר, ונשארו על הרכס כשהם מוקפים מכל עבר.

ברגעים בהם ניצבים מול מאות טנקים של האויב, כל טנק חשוב וקריטי, אבל אלוף (דימוס) פלד החליט להשאיר 4 טנקים מאחור, בשטח הפתוח שבמערב התל, ואיתם לתקוף את הדיוויזיה העיראקית. "זה היה נשמע חסר כל סיכוי, ולפי המבט של אחד המ"פ, הבנתי שהוא חושב שזה בלתי אפשרי", הוא נזכר.

במבחן הזמן, המהלך התגלה כנכון - לצבא העיראקי הושמדו כ-60 טנקים, הרבה בעזרת אותם ארבעת טנקים, והם החלו לסוג. לאחר הקרב, החטיבה נשלחה לגזרה הדרומית והייתה הכוח הישראלי האחרון שפינה את תעלת סואץ.

"אתה רואה אנשים נהרגים, והאחריות המוטלת עליך בתור מפקד נותנת לך כוחות", מסביר אלוף (דימוס) פלד, "זה משפיע על כל האנשים בטנק - אם תשדר פאניקה, זה המסר שיתקבל".

"למרות שאיבדו טנקים רבים, הם ידעו שגורל ישראל בידיהם, והמשיכו לחתור למגע, להראות דוגמה אישית ולהנהיג על הצד הטוב ביותר", מספר מח"ט 205 ששמע את סיפורי הקרבות, "גם כיום אנחנו משתדלים לטפח את החוסן האישי על מנת לתפקד תחת לחץ".

"מלחמת יום הכיפורים היא חלק משמעותי במורשת הקרב שלנו", מציין אל"ם שניידר, "אני רואה את את האופי של החטיבה שנטמע בזמן המלחמה, מבחינת ערכים, פיתוחים ולקחים".

להפקה המלאה (מפקדים פוגשים מפקדים).