מג"ד 71 - אז והיום

"במלחמת יום כיפור גדוד 71 של חטיבה 188 היה קיים "על הנייר"", מסביר סא"ל ארז גבאי, מג"ד 71, "הגדוד התחיל את הלחימה תחת סא"ל משולם רטס ז"ל, אחרי חמישה ימי לחימה אינטנסיביים בהם, נפלו המון לוחמים ביניהם מפקד הגדוד. בעקבות זאת קיבצו כמה יחידות ואנשים, לכדי גדוד חדש ואחר - כוח עמוס, מתוך כבוד לנופלים, מח"ט 7 קורא למפקד החדש "ארבע" בקשר - כך קבוצת אנשים שלא הכירו זה את זה קודם לכן, הקימו בדיעבד את הגדוד שהתפרק, וחזר כעוף החול".

ביוני 1973 אחרי תפקיד של סמח"ט סדיר ומג"ד במלחמת ההתשה, תא"ל (דימוס) עמוס כ"ץ נשלח ללימודים בבית ספר לשריון בארצות הברית, "בבוקר יום כיפור, דפק לי השכן הקנדי בדלת ואמר:" שים לב-מלחמה במזרח התיכון"", מספר תא"ל (דימוס) כ"ץ, בחוסר אמונה, פתחתי את הטלוויזיה ואכן הוצגו דיווחים על תקריות אש בצפון ובדרום. ביררתי, ונאמר לי שישנם קרבות אש בצפון ובדרום , אמרו לי שנראה שמסתדרים. אך מצפייה נוספת בטלוויזיה היה ברור שלא כך הדברים".

ברגע שתא"ל (דימוס) כ"ץ הבין את המצב, היה לו ברור שהוא צריך לנסוע לארץ, לאחר זמן בירוקרטי שמרו לו מקום במטוס המגיע לארץ, "כמעט לא לקחתי כלום, לקחתי את מדי ארצות הברית שהיו ברשותי בבית הספר, ארזתי במהירות כמה בגדים, ובקבוק וויסקי. וכשהגעתי לשדה התעופה בלוד, הוא היה נטוש, ללא מכס או ביקורת גבולות".

הוא פגש את קשנ"ר דאז תא"ל מוטק'ה ציפורי זיכרונו לברכה, שהורה לו לעלות צפונה להחליף את המח"ט רן שריג, "אמרתי לו שאני לא מכיר את הגזרה - עד כה, שירתתי רק בדרום, והוא ענה לי: "הצפון זקוק לך, אם אתה רוצה לקחת חלק במלחמה - עלה צפונה".

על אף עברו הצבאי הענף כבר באותה תקופה, תא"ל (דימוס) כ"ץ, הבין את חומרת הדברים ואת חשיבות המלחמה, והיה נכון לשרת בכל משימה, אפילו כמפקד מחלקה, כך נודע לו שיש כוח שמתארגן במחנה ירדן בגודל גדודי, "נסעתי למחנה ירדן שכמובן שלא הכרתי, ביקשתי לאסוף את כל המ"פים, שמתוכם הכרתי שניים בלבד. באותו זמן, סגן מפקד האוגדה דאז, שאל האם אני מוכן לפקד על הגדוד ואני כמובן השבתי שאני מוכן לכל משימה - לכולם היה ברור. זה לא זמן להתמקח".

תא"ל (דימוס) כ"ץ, קיבל קריאה בקשר שפקדה עליו להגיע בדחיפות לצומת ווסט, "כך ארבע שעות בלבד אחרי שירדתי מהמטוס, מצאתי את עצמי בתוך צריח, עם אנשים וגזרה שאני לא מכיר".

"הרכבנו גדוד מאוסף אנשים רנדומלים שאינם מכירים זה את זה", ממשיך מפקד הגדוד, "ומה שנתן לי את המוטיבציה, הוא ההבנה שהתקבצה כאן קבוצה של אנשים נחושים שמוכנים לעשות הכל על מנת לקחת חלק בהגנה על מדינת ישראל. וכך, נכנסתי ישירות לקבוצת פקודות בחטיבה 7. בשלב זה, החל המח"ט לקרוא לי "ארבע" ברשת והבנתי שאני יחידת משנה בחטיבה 7 ולא כוח עצמאי".

"בקפ"ק נאמר שתא"ל (דימוס) אביגדור קהלני ואני נתקדם בציר הצפוני, כשהוא מקדימה ואני אחריו עד מזרעת בית ג'אן, ושהגדוד שלנו יכבוש את השטח במפתח מזרעת בית ג'אן. כשמצב האויב בכפר לא היה ברור", מספר תא"ל (דימוס) כ"ץ, "אך זה מה שנדרש לעשות, אז כך קרה. קראתי למ"כים ונתתי פקודת התראה בעוד שאני בכלל "בג'ט לג" - עייף מהמסע מארצות הברית".

חשוב להבין כי מזרעת בית ג'אן היא יעד חיוני לסורים, ולכן, ידענו לצפות למאבק נואש חזרה. מעבר לעובדה שכמות הכוח הסורי השוכן באיזור לא הייתה ידועה, זהו אזור שאינו אידיאלי ללחימה - זהו שטח בנוי בהר מיוער עם מלא בעצי צפצפה ודובדבן, וואדי החוצה את הכפר ולא ברור אם ניתן לחצייה עם טנקים, "בדיעבד אני יודע שהיה שם בערך גדוד מוגבר ועוד 20-30 טנקים", משתף מפקד 71.

בבוקר שאחרי, הם יצאו לתצפית מהר כרמים ומהר רם, ובצהריים החלה התנועה לכיוון אליו נדרשו לנוע, "תא"ל (דימוס) קהלני נע מצפון לעיר ואני מדרום", מוסיף המפקד, הם הגיעו יחד לשטחים השולטים על מזרעת בית ג'אן תחת תגובת אש דלה מהצד הנגדי, "פתחנו באש על המטרות שראינו, עד שהגיעה החשכה, בה נכנסו לחניון לילה להתארגן ליום הלחימה הבא".

"אחד הקצינים דיווח לי שזיהה כוח קומנדו מחוץ לכפר", תא"ל (דימוס) כ"ץ משחזר, "דיברתי עם תא"ל (דימוס) קהלני, ותיאמנו את ההתקפה, נתתי פקודה ראשונית לכיבוש הכפר - פלוגה אחת תיתן חיפוי קרוב בכניסה לכפר, הפלוגה השנייה, תפרוץ בציר המרכזי והשלישית תאגף מדרום מזרח בתקווה שתמצא מעבר בואדי".

בבוקר, הצטרפה פלוגה מסיירת מטכ"ל, אך מפקד 71, לא הספיק לראות את המ"פ שלהם ו"לתדרך" אותו, הפלוגה הרביעית עדיין לא הגיעה והייתה עסוקה בחסימה מול הכפר בית ג'אן.

"החל להיות קר בצפון, ואני עם אותה החולצה איתה הגעתי מארצות הברית", נזכר תא"ל (דימוס) כ"ץ, "ביקשתי מקצין התחזוקה של חטיבה 7, שהגיע לטנק יחד עם עוד דרגים אם יש לו איזה מעיל, כדרכו הוריד את שלו ונתן לי".

"לפתע עלה על הטנק שלי חירניק מצויד וביקש לדבר איתי, זה היה סא"ל יוני נתניהו ז"ל, שבזמנו לא הכרתי אותו. הוא הציג את עצמו ואמר שהוא מתפעל ממה שהשריון עושים במלחמה וביקש להצטרף אלינו. חייכתי אליו ועניתי שזה לא הזמן ונדבר אחרי ההתקפה, אבל לוחם החי"ר למעשה החל אז את ההסבה שלו ובהמשך אף קיבל את הפיקוד על גדוד 71 בחטיבה 188".

הבוקר הבא נפתח בתקיפות מסוקים כנגד שני הגדודים הירוקים, גדודו של תא"ל (דימוס) קהלני זז לאחור ו-71 נשארו בחזית. אחרי 24 שעות בהם גדוד 71 מוביל את הלחימה בסורים בציר הצפוני, בעוד שהחטיבה הייתה עסוקה בכיבוש תל שמס, תא"ל (דימוס) כ"ץ בחר את העיתוי לתחילת ההתקפה, "נתתי פקודה בקשר, בה הוריתי לחיפוי הקרוב להצטרף לפלוגה המובילה אחריי ולאחר מכן פלוגת הסיירת. כאמור, פלוגת הסיירת הצטוותה לקראת בוקר ולא ידעתי בדיוק מי הם ולכן לא הצלחתי ממש לחבר אותם".

מג"ד 71 דאז מספר כי תוך תנועה למגע, הסורים המטירו עליהם אש ארטילרית חזקה, "עד כמה שזכור לי תקפו אותנו ארבעה מטוסי סוחוי, הם ירדו כל כך נמוך - כך שראיתי את הטייסים מבפנים. הפלוגה המובילה יצרה מגע. והמטוס שתקף את השדרה פגע בטנק סורי שהשמדנו יום קודם לכן. התותח שלי כמעט פגע בטנק סורי ורסיס חם פגע במצחי. הדם החל לזרום. בעוד שפלוגה אחת חיפתה ופלוגה א' נכנסה לכפר והגיעה לגשרון, הפלוגה השלישת החלה לאגף, והפלוגה המחפה והסיירת הצטרפו".

מבחינת הסורים עליהם להגן על שטח זה בכל מחיר, וכך נראה הקרב. "ביקשתי שחובש יעלה לטנק ויחבוש אותי אך בקשתי לא נענתה ותחבושת לא הייתה. לפתע, הגיע נגמ"ש לטנק שלי, חשבתי שבאים לטפל בי בלבד, אך הוחלט תוך כדי הטיפול לפנות אותי לאחור".

אחרי 20 מטר תא"ל (דימוס) כ"ץ עצר את הנגמ"ש ובכוחות עצמו יצא וחזר להמשך לחימה, בעוד שהדימום ממשיך לזרום, "חשבתי שאאבד יותר מידי דם ולא אוכל לתפקד עוד זמן רב, אז ביקשתי עזרה בשנית. התאג''ד הגיע ופרס לידי לטיפול, חבשו אותי והכניסו לי שתי אינפוזיות". לימים, הוחלט שלא להוציא את הרסיס, והוא נשאר כמזכרת מהמלחמה, "הרופאים אמרו לי אחר כך שיש אנשים עם עגיל באוזן ולי יש עגיל בראש", הוא מספר בחיוך.
הוא ביקש מהקמב"ץ דאז להמשיך קדימה ועדכן שיחזור מהר ככל האפשר. עם אינפוזיה הוא התקדם לעבר בטנק שלו, והוא כבר לא היה במקום, אלא המשיך לתוך הכפר. "הצוות חשב כנראה שאני כבר לא אחזור ולכן המשיך, אך אחרי אחרי מעט זמן ביקשו שאצטרף ואעשה מעט סדר. הקשר היה חסום ולא ניתן היה לדבר. התאוששתי מעט מהאינפוזיות, ללא אישור רופא הורדתי אותן והחלטתי לחצות את הכפר רגלית - לחבור לטנק שלי".

"תוך כדי הפגזה, בדרכי לטנק פגשתי עוד לוחמים, חיבקתי אותם והמשכתי עד שמצאתי את הטנק שלי במרכז הכפר - היעד נכבש על ידי הגדוד, בגבורה של המ"פים ושל חיילי הפלוגות בפיקוד זמני של הקמב"ץ, אל"ם עמוס לוריא ז"ל.

היה ברור שהסורים לא יוותרו, גדוד 71 פינו את הנפגעים, ועם חשכה החליף אותם גדוד 12 של גולני. והם יצאו בלילה ממזרעת בית ג'אן לחניון בו שכנו יום קודם לכן, כאשר פלוגת אחת נשארה בכפר, עד שהוחלפה על ידי פלוגה אחרת, בנתיים, יחד עם גדוד 12 נלחמו כנגד מספר התקפות סוריות בגבורה.

לאחר מספר ימים חזרה הפלוגה לגדוד. והתקדמנו צפונה כאשר תל שמס עוד לא כבוש ומאיים עלינו בטילים, "אני במרכז מוכן לתגובה במקרה של תקיפת טילים. עלינו מתל שמס. והגדוד לחם במסגרת חטיבה 7 עד ה-23 בחודש - היום בו הוכרזה הפסקת האש בצפון. הגדוד כבש את תל פטמה ונלחם בעיראקים באזור דיר עדס".

בסיוע לאוגדה 210, הן ב-16, וב-19 לחודש. בתקיפות האלה, הם ספגו ירי של טילי נ"ט וכשהיו קרובים לדיר עדס ספגו גשם של טילים, "טנקים החלו להיפגע וביקשתי מהמח"ט סיוע ארטילרי לנטרל את הטילים ותשובתו הייתה לפנות לאוגדה 210 שענתה שאין להם אפשרות לסייע לנו למרות שהיו תחת הפקודות שלהם באותה העת".

"אמרתי למח"ט שאם תינתן פלוגה, נסתער. אולם, לא ישאר אף אחד, ולדעתי הייתה צריכה להיעשות התקפה מתואמת על ידי אוגדה 210. אך לקראת חשכה, קיבלנו פקודה להתקפל, חילצנו את הטנקים הפגועים למעט אחד ואת הלוחמים. הסתבר, שתקיפה זו שלנו הקלה את הלחץ מעל חטיבה 205 למרות שהמהלך הוחלט בחיפזון".

ב-26 לחודש הגדוד ירד יחד עם חטיבה 7 למחנות נפח. "חשבתי שזו הזדמנות טובה לברר מה גורל משפחתי שעזבתי בארה"ב. וכמו כן, לדבר, לסכם ולתחקר את החיילים והמפקדים - להודות להם, להתוות תוכניות ובהמשך אולי אפילו להתרחץ ולנקות את הדם מהפציעה".

עשר דקות אחרי שירד מהטנק, לאחר 14 ימי לחימה, תא"ל (דימוס) כ"ץ קיבל טלפון מינוש, בו נאמר שבפקודת האלוף עליו לחזור במידיות למובלעת לפקד על חטיבת ברק שנמצאת בקו הקדמי. אמרתי בסדר והלכתי לעשות זאת. ובפקודה זו מבחינתי מתחיל סיפור חדש - הקמתה של חטיבת "ברק" משיברונה תוך כדי מלחמת התשה במובלעת, כל זאת מבלי שהספקתי לסכם את לחימת הגדוד ולטפל בחיילים ובפצועים.

כמה ימים מאוחר יותר, הגדוד התפרק - אנשי חו"ל שהוקפצו חזרו לביתם, וחלק חזרו ליחידות שלהם ותגברו את חטיבה 7, למעשה נשארו 7-10 טנקים ולימים הקמנו את גדוד 71 הסדיר בחטיבה 188 וקבעתי בין היתר שהמורשת תהיה המשך לגדוד 71 של המפקד הקודם שנפל בקרב, מורשת שהגדוד הסדיר נושא בגאון עד היום ואני בתקווה שתישמר לעתיד. ואני שקעתי בבניית חטיבת ברק".

"סיפורו של גדוד 71 (כוח עמוס) תם ולא נשלם", מסכם תא"ל (דימוס) כ"ץ הגדוד קם כעוף החול ונכנס לכור ההיתוך ללא היכרות בין האנשים והקרקע. הגדוד לחם 14 ימים מתוך 18 ימי הלחימה ברמת הגולן וביצע את המשימות שהוטלו עליו בהצלחה ובאומץ".

בנובמבר של שנת 1973, גדוד 71 הוקם באופן רשמי, תחת חטיבה 188, וכיום קיימות בגדוד שתי פלוגות טנקים סדירות, פלוקת טנקים במילואים, פלוגת סיוע מנהלתי ופלוגת חשיפה-תקיפה. 

גם היום, 50 שנה אחרי המלחמה המדוברת החטיבה שומרת על קשר הדוק עם לוחמי העבר והמשפחות השכולות, "כדי לשמור על הקשר עשינו כמה מופעים השנה", משתף סא"ל גבאי, "עשינו עצרת חטיבתית, ומסע גדודי שקראנו לו "בזכות גבורתם", אליו הגיעו כל לוחמי הגדוד, משפחות שכולות ולוחמי עבר לקו הבלימה, שיספרו על הקרבות, יחד עם הלוחמים שלנו היום, זה יצר חיבור עם המשפחות ויצק תחושת משמעות - פתאום לראות את הגזרה בעיניים ולשמוע את הסיפורים".

"כמג"ד אני מרגיש את השליחות שיש משהו הרבה יותר גדול ממני, ושאני מייצג משהו מאוד משמעותי, לראות את המשפחות ולשמוע את הסיפורים, נותן משמעות. ומייצר תחושה טובה".

בספר "על בלימה", מוזכר כי החיילים הסדירים שאלו את המח"ט דאז אל"ם יצחק בן שוהם ז"ל, אם הוא לא חושב שנותנים קצת מידי קרדיט לאויב. הוא ענה, ״בל יגבה ליבנו, מול אף אחד, אף פעם״ - כלומר, שלא נהיה יהירים ונזלזל באף אחד. זה מלווה אותי, תמיד ולהתכונן בצורה הטובה ביותר מבלי ליפול לשאננות. זה המסר העיקרי שאני לקחתי מאז, לחיינו היום".
"מכיוון שגדוד הוקם בכיפור, וחלק גדול ממנו התפרק במלחמה, להמון לוחמים לא היה סיום ראוי, כך שהגדוד התפזר וכל אחד הלך ליחידה אחרת. החלום שלי הוא לעשות מסדר סיום ללוחמי הגדוד", מסכם המג"ד הנוכחי.

"בקרבות במלחמה איבדנו 31 מלוחמינו, אך בזכות הרצון של הלוחמים לקחת חלק בהגנה על עם ישראל. מסכם תא"ל (דימוס) כ"ץ, "המאחד שלנו לדעתי הייתה שותפות הגורל ואחדות המטרה על קיומו של עם ישראל. ועל כל אלו, מגיעה ללוחמים מלוא ההערכה והכבוד ואני מלא תקווה שנצליח לשמור על ערכים אלו".