מג"ד 74 - אז והיום

בשעות הראשונות של המתקפה הסורית ברמת הגולן, חטיבה 188 הייתה כוח השריון הישראלי היחיד שבלם את המתקפה של שלוש הדיוויזיות הסוריות. 

ביממה הראשונה של המלחמה, גדודים 74 ו-53 ניהלו קרבות קשים במהלכם ספגו אבדות כבדות, אך הצליחו להשהות את התקדמות הצבא הסורי עד להגעת כוחות המילואים של צה"ל.

"גם אצלנו וגם אצל הסורים, היה נהוג שבחורף מציבים פחות כוחות מבדרך כלל", פותח תא"ל (דימוס) יאיר נפשי, מג"ד 74 דאז, "הופתענו כשהבנו שהם פתחו במלחמה. הרגשנו שהצבא הסורי לא כתמול שלשום".

בצהרי היום השני למלחמה, נהרגו מפקד החטיבה, סגנו וקצין האג"ם של החטיבה, והכוחות נאלצו להמשיך בלחימה ללא פיקוד בכיר. "הייתי בטנק כשניגש אלי קצין החימוש עם הרשימה של ההרוגים, והבנתי שכמעט כולם מתים", משחזר תא"ל (דימוס) נפשי, "החלטתי לא לספר לחיילים שלי, ועד סוף המלחמה הם באמת לא ידעו. זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר עבורי".

בגלל כמות החיילים הרבה שנהרגה, גדודי חטיבה 188 המשיכו לפעול תחת פיקודה של חטיבה 7, ותא"ל (דימוס) נפשי פיקד על גדוד 74 כשברשותו שמונה טנקים בלבד. "הבנתי שחייב להמשיך הלאה ולא לעצור", הוא מסביר.

במהלך המלחמה תא"ל (דימוס) נפשי נפצע, והוא נסע לאלוף פיקוד הצפון לאחר מכן. "הייתי מכוסה בתחבושות ונראיתי לא טוב. האלוף חיבק אותי, מלא באבק, ואמר לי 'יאיר, הצלתם את מדינת ישראל'".

לאורך השנים, תא"ל (דימוס) נפשי נשאל הרבה על מה שהחזיק אותו ברגעים הקשים, ועל כך יש לו תשובה ברורה. "מה שהחזיק אותי זו הרעות בצוות", הוא מסביר בלהט, "זה היה חשוב יותר מתחמושת ותוכנית לחימה".

"גם הרבה שנים אחר כך, אני חלק מחטיבה 188. זה כמו משפחה", משתף תא"ל (דימוס) נפשי, "בדיוק לפני חודשיים התקשר אלי חייל שלחם במלחמה. הוא סיפר לי שהוא עבר דירה, וכשפרק את הארגזים, הדבר הראשון שתלה היה התעודה שקיבל ממני. 'זה הדבר הכי יקר שקיבלתי', הוא אמר לי".

סא"ל אורן שינדלר, מג"ד 74 כיום, מקשיב לסיפורו של תא"ל (דימוס) נפשי בכובד ראש. "מהסיפור שלך אני לומד הרבה על מקצועיות, ומעבר לזה, על פיקוד אנושי ורוח לחימה", הוא משתף, "הערכים האלו נשארו עד היום".

להפקה המלאה (מפקדים פוגשים מפקדים).