50 שנים אחרי שנפל בשבי - החלום הכי גדול שלו התגשם

פתאום, מכונת הכתיבה הראתה הודעה מהמטה: "אתם מופצצים?", מפקד החוליה התיישב בזריזות על הכיסא הקטן שבחדר והקליד בפשטות - "לא". שבריר שנייה עבר מהרגע שהמסר נשלח, המפקד עוד לא הספיק לקום ממושבו, והפיצוץ הראשון כבר נשמע. מאות חיילים סורים עמדו בכניסה למוצב "ברוש", מוכנים לכבוש אותו, והפעם הבאה שהמפקד, רס"ן דני יוסף, דרך על אדמת ישראל, הייתה רק שמונה חודשים מאוחר יותר.                                                                                  

דני יוסף גדל בעפולה, והתגייס בשנת 1971 למסלול 'אלינט' של יחידת 848, שלימים תהפוך ליחידת 8200. במוצב הוא שירת כמפקד חוליית המודיעין. במהלך התקופה ברצועת הביטחון, דני חיכה למכתב מרגש - מכתב שיודיע אם הוא התקבל לקורס הקצינים שאליו חלם לצאת.

בבוקר יום הכיפורים הגיעה לבסיס משאית, היא הובילה אספקה, מזון, ציוד, וגם מעטפה אחת מיוחדת. מרוב לחץ וחשש דני לא הצליח להביא את עצמו לפתוח אותה, ורק עם כניסת הצום הוא החליט שהגיע הזמן לבדוק: "פתחתי אותו, וגיליתי שעברתי את המיונים ואני מזומן לקורס! מרוב התרגשות שמתי את המכתב בכיס ולא הורדתי אותו ממני, אפילו ישנתי איתו". 

כשהאדמה רעדה 

החמ"ל של חוליית אלינט היה חדר קטן, שתקרתו נמוכה, מלא באנטנות ומפות. החמ"ל היה גם המקום הבטוח של חברי החוליה, ודני כהרגלו עלה לשם כדי להיות עם חבריו. כשנכנס, במקום האווירה החמה והחברית שאפיינה את המקום, קיבלו אותו פרצופים מבולבלים וצפצופים בלתי פוסקים מהאנטנות.

"אני זוכר שעמדתי בשוק, מסתכל על המסך. בהתחלה חשבנו שאנחנו טועים, כיוונו שוב את האנטנות, אבל לא טעינו", נזכר דני וניתן לראות בעיניו את הפחד שהציף אותו אז, "הצפצופים סימנו על עשרות סוללות ירי חדשות על הגבול והן היו קרובות מבדרך כלל". תוך זמן קצר הם הבינו - הסורים עומדים לתקוף.

הם התחילו לעבוד במרץ, סימנו על מפת צפון הארץ את כל המיקומים החדשים של הסוללות ודיווחו עליהם בעזרת מכונת הכתיבה המוצפנת. כשקירות החמ"ל רועדים ממטר של רקטות אויב והמכשירים לא מפסיקים לצפצף, הם ניסו ליצור קשר עם המטה אבל הצבא הסורי פגע באנטנות הקשר שלהם והן נותקו מיד - הם היו מותקפים, והם היו צריכים להתמודד לבד. 

בשלב מסוים, ההפגזות פסקו, ובזמן שנראה לחיילים במוצב כרגע של רגיעה, נחתו על ההר מסוקים של הצבא הסורי והנחיתו חיילי קומנדו. הם הגיעו ממוקדי מטרה: לכבוש את ה"ברוש" ובעזרתו את הר החרמון. 

דני והיחידה התחבאו במקום מוגן במשך שעות ארוכות. מנסים להבין מה לעשות: מקיפים אותם לוחמי אויב, אין להם דרך לתקשר עם המטה, ורובה העוזי היחיד שהיה לכל היחידה לא יעזור להם מול המוני חיילי הקומדנו הסורים. באותו זמן, לוחמים מחטיבת גולני המשיכו להגן על המוצב, להילחם כמה שהם יכולים בכוח הרב שהקיף אותם, ולפתע, אחד מהם הגיע אל מקום המסתור של יחידת אלינט. 

הוא קרא להם להצטרף אליו, וכך כשהוא מוביל, הם הלכו בחשכה אל חדר מוגן, בשקט ככל הניתן, כשהם מרגישים את הצלפים הסורים מכוונים את נשקם אליהם. הלוחם מגולני הוביל אותם לחדרון בעליית גג, שבתוכו הם מוגנים אבל בתנאי - גג החדרון היה פתוח, וכדי לא להיות חשופים היה עליהם להישאר כפופים וצמודים ככל שניתן לקירות החדרון, יודעים שתנועה אחת לא נכונה תתפוס אותם על הכוונת של הצלפים.

הלוחם, קיבל החלטה, הם מעטים מול רבים, מוקפים, וכנראה שלא יצליחו לצאת מהמוצב בחיים, אז הוא נעמד, דרך את נשקו ואמר: "אם אני לא אצא מכאן, לפחות אקח כמה מהם איתי", אלו היו מילותיו האחרונות בזמן שהתגונן מפני הסורים.

באותו הרגע הם הבינו שזה או להיהרג או להיכנע. ובהחלטה אילמת, כולם הסתכלו אחד על השני בהסכמה, אחד החיילים פשט את חולצתו הלבנה והניף אותה אל מחוץ לעליית הגג. מרגע הכניעה הזה, הפעם הבאה שידרכו על אדמת מדינת ישראל תהיה רק בעוד כשמונה חודשים.

"לא יודע מה קורה איתנו ומתי זה יגמר"

"הלכנו ברגל, כשהלוחמים הסורים מובילים אותנו עד כפר חאדר ומשם עלינו על טנדרים לדמשק", שיחזר דני בכאב. הם הגיעו לבית ספר ישן, והעבירו שם 10 ימים כשידיהם קשורות, עם שק על הראש, ישנים על הרצפה בקור של אוקטובר בלי שמיכה, בלי כרית, ובלי אוכל.

"החיים שלי מתחלקים ל-2: לפני ואחרי היום של החטיפה - השבי הוא חלק ממי שאני היום"

העינויים היו קשים, הצלפות ואגרופים היו חלק משגרת היום-יום, אבל דני מספר שזה לא מה שמפחיד אותך בשבי: "אני עשיתי הכול כדי להישאר שפוי. העוגן שלי היה הדרך מעפולה לתל אביב, בכל בוקר הייתי יושב, עוצם עיניים, ומדמיין: נכנס למכונית חלומותיי, ומתחיל לנסוע. הייתי יוצא מחיפה, דרך עתלית, מדמיין את כביש החוף, את הנוף האהוב עליי ואת הפקקים לפני תל אביב". 

לדני היה יתרון חבוי, אבל משמעותי - הוא ידע ערבית. הוא לא סיפר לחוטפים אבל הוא הבין מה הם אמרו. "בחקירות היה את החוקר ואת המתורגמן, כשהיו שואלים את השאלות היית צריך לענות ישר, בלי להתמהמה", הוא מספר, "בגלל שהבנתי מה הם שואלים, היה לי קצת יותר זמן לחשוב על התשובה שלי, יכולתי להיות חכם יותר, לשקר טוב יותר". 

צילומי עיתונות זרה, נלקח מערוץ היוטיוב "בקרב ובשבי"

היום שאחרי 

הם נעדרו במשך תקופה ארוכה. וההורים של דני לא ידעו מה מצבו יותר מחצי שנה. אף אחד לא יכל להבטיח להם שהוא חי, או להבטיח שהוא אי פעם ישוב ויכנס בדלת הבית. עד שהתפרסם הדף הזה בעיתון:

 שער עיתון "ידיעות אחרונות", גיליון שהתפרסם בתאריך 31.5.1974, שבו הודיעו על חתימת הסכם להחזרתם של 68 שבויי מלחמת יום הכיפורים מסוריה

כשהתחילה תחושה שהם חוזרים הביתה, הם לא ציפו לכלום, אין למה לצפות כשאתה בשבי הסורי. אבל אחרי שמונה חודשים במאסר בדמשק, נכנסו השובים שלהם והעלו אותם לאוטובוס מפואר שלקח אותם לשדה התעופה. גם כשישב במטוס שעומד להמריא, וההתרגשות באוויר, דני לא האמין שחוזר הביתה, "עד שאני לא נוחת בישראל אני לא מאמין", אמר לעצמו.

"נחתנו בארץ" -  המילים האלו, היו מעבר לחלום הכי גדול של דני: "כשירדנו מהמטוס, המשפחות והחברים התנפלו עלינו, לא הצלחנו לרדת. חבר טוב שלי מהבית הצליח להגיע אלינו, הוא הרים אותי על הידיים והוציא אותי משם אל ההורים שלי". 

"הם נראו שונה, בלשון המעטה", דני מתאר את ההורים שלו בקושי רב, "אמא שלי צמה בכל יום חמישי בשבילי. אבא שלי נראה כאילו הזדקן ב-10 שנים - ראיתי את ההורים שלי מתאבלים עליי כעל אדם מת".

ומכתב הזימון לקורס הקצינים, שדני כל כך התרגש לקבל? נשאר שם - בשבי הסורי, והוא לא יצא לקורס מעולם, החלום הכי גדול נשאר סגור במגירה במשך 48 שנים. 

בדצמבר האחרון, החליט מפקד יחידה 8200, תא"ל י', לפתוח את המגירה ולהגשים לדני את החלום הישן - הוא החליט להעניק לו את דרגת הרב-סרן. כשהוא התקשר לספר על הבשורה פתח בשאלה - "דני, מה החלום שלך?", והוא ענה, כמעט על אוטומט: "להיות סגן". תא"ל י' השיב, "אז יש לי חדשות טובות וחדשות רעות בשבילך: הטובות - השגנו לך דרגות קצונה. הרעות - לא סגן, רב-סרן".

אולי במלחמת יום הכיפורים נלקח מרס"ן יוסף החלום לצאת לקצונה, אבל כנגד כל הסיכויים, הוא קיבל את הדרגות שעליהן חלם. "אם אני יכול להעביר מסר מהסיפור שלי, הוא חייב להיות סיפורם של האנשים", מסכם רס"ן דני יוסף, "זה סיפור על גבורה, על חברות ובעיקר - אל תוותרו על החלומות שלכם".