בזכות הזוג הזה - 400 משפחות ישנו טוב יותר בזמן המלחמה

לפני כמה חודשים, כשישבתי במרפסת הבית של סבא וסבתא שלי, לא ציפיתי לשמוע מהם את הסיפור הזה. ידעתי שסבא היה רופא במלחמת יום כיפור, שסבתא נשארה לבדה עם שלושה ילדים קטנים, ושהייתה דאגה גדולה ופחד מהלא נודע. אבל לא ידעתי שבעקבות סיור שגרתי בגזרה בה סבא שירת, הם הצליחו לעזור לכל כך הרבה אנשים.

"קצת אחרי השעה 14:00 הטלפון צלצל. עוד לא הבנתי מה קורה, אבל תיארתי שהולכים לגייס אותי", משחזר פרופ' שמואל (סמי) דקל, שהיה אז רופא בחטיבה 265. לא עבר הרבה זמן, והמתגייסים הטריים נאספו באוטובוסים ונסעו לתל נוף, שם חיכו שיטיסו אותם לשדה התעופה בשארם א-שייח'.

בלילה, הם עלו על מטוסי תובלה מסוג "הרקולס" והתחילו את המסע לסיני. ברגע שירדו החלו להצטייד, אבל הכאוס היה גדול, הלחץ הורגש באוויר והמחסנים שהיו אמורים להכיל את כל מה שצריך לשעת חירום - היו כמעט ריקים. "למזלי היה לי מספיק ציוד רפואי. הצטיידתי בכל מה שהרכב שלי יכל לסחוב, והתחלנו את הדרך צפונה לאבו רודס".

מימין: פרופ' שמואל דקל

כשהכוחות התמקמו באזור, פרופ' דקל התחיל בעבודה. הוא עבר בין טנק לטנק, סייר בגזרה ועזר לכל מי שהיה צריך. שבועיים לתוך המלחמה, זה כבר נהפך לשגרה, אבל לא לעוד הרבה זמן.

"יום אחד נסעתי לאורך הכביש, ופתאום שמתי לב לעמודי עץ שהובילו קווי טלפון", מספר סמי, "ראיתי מרחוק שמאחד העמודים משתלשל כבל קטן שחור. לא ידעתי מה זה, אבל ישר חשבתי על זה שאני יכול לחבר לו טלפון שדה".

באורח פלא, הוא הצליח לקשר בין השניים וחייג את מספר הטלפון בביתו: "בפעם הראשונה אחרי שבועיים, שמעתי את הקול של אישתי דינה, והסברתי לה שאני בסדר".

טלפון שדה

אחרי שיחה קצרה, סבא שלי הבין משהו שישנה את הצורה בה יתנהל במלחמה. "נפל לי האסימון שכל החיילים מסביבי לא דיברו עם אף אחד, ולמשפחות שלהם אין מושג מה מצבם", סמי אומר, "אז לקחתי את הרכב שלי ועברתי בין הטנקים".

במשך יומיים, נסע דרך שטחי אש וגבעות חול, אסף מכל חייל את מספר הטלפון של משפחתו וכתב בפתקי נייר קטנים. כשהיו בידו 400 פתקים, הוא חזר לאותה נקודה בה מצא את הכבל והתקשר שוב.

"כשהטלפון צלצל, הבנתי ישר שזה סמי", נזכרת דינה דקל, אשתו של הרופא, "עניתי, והוא ביקש ממני לקחת דף ועיפרון, לרשום את כל המספרים והשמות שהוא הולך להקריא לי, ולהתקשר למשפחות ולומר להם שהילדים שלהם בסדר". אבל בגלל שהקשר לא היה טוב, ועם קולות המלחמה מסביב, סמי עמד במשך שלוש שעות וצעק כדי שתשמע אותו.

סמי ודינה אחרי המלחמה

"ידעתי שזה הולך להיות פרויקט גדול", דינה מציינת, "בגלל הקליטה והלחץ היו טעויות בחלק מהמספרים, אבל הרגשתי אחריות להודיע למשפחות שהילדים שלהם חיים, ואיכשהו הצלחתי להגיע לכולם".

בשדה הקרב השמועה החלה להתפשט, וחיילים מכל האזור הגיעו לסמי וביקשו למסור דברים ליקיריהם. המספרים המשיכו לזרום לבית משפחת דקל, וסבתא דינה ישבה והתקשרה לכל מי שיכלה: "היה קשה לשכנע את המשפחות שהכול בסדר, כולם היו מאוד מודאגים. לקבל שיחה מצד שלישי זה מפחיד, אבל הצלחתי להסביר להם את הסיטואציה".

בינתיים, החטיבה בה שירת סבא התקדמה לגזרה הבאה, ואת כבל הטלפון השחור הוא היה חייב להשאיר מאחור. אבל את עבודתה הקשה של סבתא דינה הוא לעולם לא ישכח, והיא לעולם לא תשכח את המשפחות מהצד השני של הקו - שלרגע ידעו מה מצב החיילים שלהם, ויכלו לנשום לרווחה.