פרסו מולכם את מפת ישראל, עצמו את העיניים, והניחו את האצבע בנקודה אקראית לבחירתכם. לא חשוב איפה - סביר להניח שלמקום עליו נחתתם היסטוריה ענפה, וסיפור מעניין מאחוריו. כולנו ביום-יום חולפים על פני המקומות האלה, מוזיאונים, מרכזי תיעוד, וילות עות'מאניות ומבצרי טיגארט מנדטוריים - בלי לדעת מה טמון בין קירותיהם. 

"אי אפשר לשמר כל מבנה", מסביר עמרי שלמון, מנכ"ל המועצה לשימור אתרי מורשת, "לכן יש את השלטים הכחולים של המועצה לשימור אתרים, שמספקים הסבר. במקומות שכבר נהרסו, או באתרים שיש מורכבות עם השימור, אנחנו מציבים שלט - כדי שאנשים ידעו מה היה פה".

"מציבים שלט - כדי שידעו מה היה פה". עמרי שלמון. צילום: מיכאל גל

יד ביד עם הלחימה הקיומית בה אנו מצויים כ-7 חודשים, חזרנו אחורה למאבק הקיומי הראשון בתולדותינו כמדינה - הלוא היא מלחמת העצמאות. בפרויקט מיוחד, יצאנו לסייר וללמוד על כמה מהמקומות שמספרים את סיפורה של ישראל.

מבית מגורים, דרך מפקדה בריטית ועד ללשכת רה"מ

בבסיס מטכ"ל שבתל אביב, ניצב לו מבנה טמפלרי-באוהאוסי יפיפיה משנות ה-20 של המאה הקודמת. בקדמת הבית, אחרי כמה צעדים בשביל המטופח, ישנה לוחית מתכת שעליה כתוב: "בבניין זה נתקיימו ישיבות מועצת המדינה הזמנית מיום י' בסיון תש"ח עד יום ח' בתמוז תש"ח".

צילום: יותם גולן

וזה לא בכדי - בעבר היה זה בית מגורים בבעלות הטמפלרים, ובשנת 41' הבריטים השתמשו בו לטובת בניית בסיס של המשטרה הבריטית. חודשים לאחר מכן, פונה האזור כולו בעקבות החלטת כ"ט בנובמבר - ומי תפס את הנדל"ן הזה? ארגון ההגנה, והשטח זכה לשם "מחנה יהושע".

אותו בניין, ששכן בקצה הצפוני ביותר של שרונה, התגלגל בין יחידות ההגנה, ולאחר הקמת המדינה - בין יחידות צה"ל. לבסוף, ב-2 במאי 1948, הוחלט שהמקום ישמש כלשכת ראש הממשלה הראשון - דוד בן גוריון.

גם היום, 18 שנים אחרי שעברה הלשכה למיקום אחר, המבנה משמש כמוזיאון לתולדות בסיס הקריה, ועדיין מתקיימים בו דיונים חשובים.

צילום: יותם גולן

בית הספר החקלאי העברי הראשון

בזמן שאנחנו מסיירים בשבילי כפר הנוער "מקווה ישראל", ניבטת מכל פינה ההיסטוריה. תחילה, בסמוך לשער בית הספר מתנוסס פסל של בנימין זאב הרצל והקיסר הגרמני - באותו מקום בדיוק בו נפגשו באוקטובר 1898. בהמשך הדרך, ניתן לראות עמדות שמירה בעלות חרכי ירי, שאוישו בזמנו על ידי התלמידים והמורים.

צילום: מיכאל גל

אנחנו מוסיפים להתקדם, ומגיעים לסככה שהשלט הכחול מציג אותה כ"בית המכניקה". מדובר בסדנה של אחד ממורי בית הספר, דוד ליבוביץ', שיזם ובנה במבנה זה את ה"דוידקה" - מרגמה תוצרת כחול-לבן ששימשה את ההגנה ואת צה"ל במלחמת העצמאות. 

צילום: מיכאל גל

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל"

יום שישי. 14 במאי 1948. 16:00 בצהריים. דוד בן גוריון מסיים להכריז על הקמת המדינה, וכלל המאזינים לרדיו "קול ישראל" קמים על הרגליים, מריעים ומוחאים כפיים.

צילום: יותם גולן

אבל איך ייתכן שלמדינה שטרם הוקמה כבר יש תחנת רדיו משל עצמה? עוד בשלהי המנדט הבריטי, ראשי המדינה הבינו שיש צורך בתחנת רדיו עצמאית.

ואכן, בערב ההקמה, בשטח חקלאי נידח במזרח תל אביב, קמה תחנת השידור "תל חיים" - התחנה הראשונה של "קול ישראל". היא זכתה למעמד שידור בכורה מיוחד, ועד היום, הבניין ניצב באותה נקודה, לאחר ששופץ ושומר.

צילום: יותם גולן

שלושה גשרים, שני צבאות, וקיבוץ אחד ששרד

אנחנו מצפינים על כביש 90, ומגיעים ל"נהריים בגשר" - חצר קיבוץ "גשר" הישנה. הקיבוץ נקרא על שמם של שלושת גשרי הירדן הקרובים אליו: גשר הרכבת העות'מאני, גשר הכביש המנדטורי משנות ה-30, וג'סר אל-מג'מע ('הפגישה') - גשר מהתקופה הממלוכית.

בשבועות שקדמו להקמת המדינה ובימים שלאחריה, כוחות "הלגיון הירדני" ו"חיל המשלוח העיראקי" תקפו את הקיבוץ במטרה להשתלט על עמק בית שאן ועפולה - ו"גשר" היה הנקודה הראשונה.

הקיבוץ עמד במתקפת הלגיון הכבדה, וחלקים מרכזיים ממנו הועברו למקלט.

גשר הישנה בזמן מלחמת השחרור. (התמונה באדיבות אתר נהריים)

כשהגיע הכוח העיראקי, ההגנה ערכה תוכנית לשיבוש הפלישה, ובליל 14 במאי, יצאו חבלני גולני לפוצץ את שלושת הגשרים.

העות'מאני והבריטי התפוצצו מיד, אך גשר הפגישה נותר עומד. לכן, החבלן אמיל בריג זחל מתחת לגשר, הטמין מחדש חומר נפץ והדליק אותו שוב - הפעם, הגשר התפוצץ. חיל המשלוח העיראקי נכשל בחציית הירדן דרך גשר, ולימים זכה בריג באות "גיבור ישראל".

היום, קשה להבחין שהתחולל במקום קרב הירואי. ובכל זאת - על כל מבנה תלוי השלט הכחול, על המדשאות הירוקות ניצבים שברי בטון (שלפני שנים היו מבנים מרכזיים בקיבוץ), והבונקר עוד עומד על תילו - משופץ ופתוח למבקרים.

מעוזם האחרון של חברי "ניצנים"

במבט ראשוני על ה"ארמון", מבחינים במבנה פאר בן שתי קומות, בעל תריסים תכולים, מוקף עצי אקליפטוס ומשקיף על הים והשטחים הסובבים אותו. על השלט כתוב כי ב-1917 בנה אותו מוסלמי אמיד מביירות כבית פרדס, וב-1942 נקנה ע"י קק"ל, והיה למשכנו הראשון של קיבוץ ניצנים ב-1943.

בדיסוננס מוחלט - אותו ארמון יפה היה זירת קרב עיקשת במלחמת העצמאות. בפרוץ המלחמה, הילדים והנשים פונו מניצנים, אך 10 נשים בחרו להישאר מאחור ולעמוד לצד הלוחמים.

בשיא הלחימה, הלוחמים והלוחמות נאלצו לסגת לחדר האוכל של הארמון. הם המשיכו בקרב מול חיל "המשלוח המצרי" כ-10 שעות נוספות, כשבסופו של דבר התבצרו בארמון, עד שגם הוא נפל בידי המצרים.

מפקד ניצנים - אברהם שוורצשטיין, ואלחוטנית הקיבוץ - מירה בן ארי, יצאו בהינף גופייה לבנה מהארמון כדי לדון בתנאי הכניעה של כל מי שנותר. המפקד המצרי, שלא תכנן לשאת ולתת, ירה באברהם, ומירה, שנותרה עומדת לבדה מול המצרים, ירתה בראשו של קצין והרגה אותו. המומים, הלוחמים המצרים הרגו אותה, והיא הייתה הנופלת האחרונה בקרב הגבורה על ניצנים, כשהשאר נשבו.

במקום בו נפלה, קמה אנדרטה לזכרה של מירה, וכמה מטרים משם ניצבת היום אנדרטת זיכרון בשם 'יד לאישה הלוחמת' - המוקדשת לנשים שנפלו במערכות ישראל, ביניהן גם שרה אהרונסון וחנה סנש.

צילום: מיכאל גל

אום רשרש, דגל הדיו ובקתת המשטרה הבריטית

אנחנו ממשיכים מטה, הנוף נצבע בצהוב ובחום, ומגיעים לנקודה הדרומית ביותר במדינה - אילת בהווה, ואום רשרש בעבר. שם, ב-10 במרץ 1949, כמעט שנה מפרוץ המלחמה, נערך המבצע האחרון - מבצע עובדה.

בחמישה ימים הגיעו כוחות צה"ל לאילת, והניפו על חוף הים דגל ישראל מאולתר - דגל הדיו. התצלום המפורסם של מיכה פרי והסיפור עצמו הפכו לסמל בחברה הישראלית, ובעוד הדגל עצמו אבד - קיימת אנדרטה המתארת את הרגע ההיסטורי.

אנדרטת דגל הדיו באום רשרש. (התמונות באדיבות המועצה לשימור אתרים)

מוכרת פחות מסיפור הדגל - היא הבקתה הניצבת בסמוך אליה. אבל מה היה למעשה תפקידה? רגעים לפני הנפת הדגל, סיימו לוחמי חטיבת הנגב לטהר מבנים ולהשתלט על תחנת משטרה בריטית נטושה - שהורכבה משבע בקתות חמרה שהיו מסודרות בצורת ח'. אותה בקתה היא האחרונה מביניהן שנותרה, ולאחר ששוחזרה ושופצה, היא ניצבת כיום מול החוף, ולידה - שלט כחול.

האחרונה מבין שבע; בקתת החמרה באום רשרש. (התמונות באדיבות המועצה לשימור אתרים)

מאז 7 באוקטובר, עמרי מציין כי מבקרים רבים באתרי המורשת מעידים שהמקומות תופסים חשיבות רבה הרבה יותר עבורם. "נוצרת פתאום הזדהות גדולה, קל יותר להסביר את המורשת, ולמבקרים יש רצון להקשיב עוד ועוד", הוא מסכם, "הסיפורים של פעם מוכרים להם מהמציאות של עצמם, מהחודשים האחרונים, פתאום זה קרוב ללב. זה משפט שמלווה אותנו במועצה מאז ומתמיד - 'זה הבית, ואין לאן ללכת'".