אחת ולתמיד- הסיפור האמיתי מאחורי הדרגות בצה"ל

השנה היא 1947, תחילת מלחמת העצמאות. הצבא עוד לא הוקם וארגון ההגנה מנה אלפי לוחמים. חייל מקבל פקודה ומסרב לה - בלי לדעת שמולו עומד קצין בכיר, כי לא היה עליו שום סימן לדרגתו. האגדה מספרת שכך הבינו בצה"ל שחייבים דרגות.

 
הפקה: שירי ויסוצקי. עריכה: אוולין רוזנפלד. תחקיר: נועה דרגוצקי. צילום: יובל פרפרי.

לפי אותו מור"ק, באותו רגע נשלח אחד החיילים בריצה לרחוב גרוזנברג בתל אביב, לקנות סרטים מבד בצבעים שונים. אלו סימנו את מפקדי הכיתות, המחלקות, הפלוגות והגדודים - ואלו היו הדרגות הראשונות.

אחרי כמה הצעות מקוריות לשמות הדרגות, כמו "שר דגל" לרמטכ"ל ו"תת-שר" למפקד חטיבה - התקבלה ההחלטה הראשונה הרשמית לסימני הזיהוי לתפקידים השונים. מח"ט 7 דאז, שלמה שמיר, קבע אותן ואת צורתן במאי 48'.  

ההבדל העיקרי מהדרגות העדכניות הוא שהן נקבעו לפי התפקיד ולא לפי הפז"ם, ככה שחיילים השתחררו כרב"ט ואפילו כטוראי - וזה היה הגיוני.

דרגות חלוצות מעבר לים

ועדיין, מדובר רק בדרגות קצונה זוטרות - מה עם הבכירים? המקרה שאילץ את צה"ל לקבוע את צורתן היה הלווייתו של האלוף דוד מרכוס ז"ל, שעתידה הייתה להתקיים, על-פי צוואתו, בארצות-הברית.

ע"פ החוק האמריקאי, היה צורך בשני קצינים שילוו לארצות הברית את האלוף, ועליהם להיות בדרגה אחת פחות מהנופל. מכיוון שמרכוס היה אלוף, ובתש"ח מתחת לדרגת אלוף זו דרגת סגן-אלוף, היה צריך בשני סגני אלופים שילוו את מרכוס. 

לשם המשימה, שני רבי הסרן משה דיין ויוסף הראל, הועלו באופן זמני לדרגת סגן-אלוף, כדי להלום את מעמדו של מרכוס. לא נותר זמן להזמין את רקימת הדרגות, לכן רותי דיין, שהתלוותה לטיסה, קיבלה על עצמה לרקום את סימני הדרגות לפי הציור שנלקח מלשכת ראש אכ"א. 

זרי דפנה וטוראי ראשון

כל הצורות שעל הדרגות מבוססות על הדרגות של המנדט הבריטי, ומשלבות את הצמחייה הנפוצה בישראל: ה"ארון" הוא בכלל ענף זית, ה"פלאפל" והסמ"ר הוא עלה גפן וב"חרבות" יש זרי דפנה. אירוע השקת הדרגות החדשות היה מצעד צה"ל הראשון שהתקיים ב-27 ביולי 1948.