החובשת האיטלקייה שעלתה לישראל - כדי להציל חיים בדיוק כמו סבתא

מי שיסתכל היום על יוכבד בן-שמואל בת ה-90, אולי יתקשה קצת לדמיין איך לפני 70 שנים היא סחבה פצועים משדה הקרב תחת אש אויב. רק הסימנים האדומים הקלושים שעל גבה, מעידים על הרוח הלוחמנית שמסתירות השנים מתקופתה כחובשת קרבית בחטיבת הפלמ"ח הראל. 

אחד מהרגעים המכוננים מאותה תקופה התרחש ביוני 48'. יוכבד, שהייתה בת 20 בזמנו, יצאה עם חבריה לפלוגה ללטרון, במטרה לבצע פעילות מורכבת וחשובה. בידיה לא היה דבר מלבד שלוש מחסניות, אלונקה ותרמיל עזרה ראשונה.

הדרך לעיר, שהייתה רצופת אבנים וקוצים, היוותה הכנה לחלק קשה הרבה יותר - מטחי ירי בלתי פוסקים אל עבר כוחות הפלמ"ח, שהותירו אותה עם תיק עזרה ראשונה ריק, וכחובשת היחידה בשדה הקרב.

למרות שנפצעה גם היא מחילופי האש, לנגד עיני יוכבד עמדה מטרה אחת בלבד, כזו שבערה בעצמותיה מהרגע בו הפכה לחובשת קרבית - להציל כמה שיותר חיים.  

 יוכבד כחובשת בפלמ"ח

את הסיפור מעורר ההשראה הזה, שהפך למור"ק עשרות שנים אחרי, מספרת כיום בגאווה לחבריה בקורס נכדתה של יוכבד, רב"ט קורל דהרוס, שהפכה גם כן לחובשת קרבית - ממש כמו סבתא. 

עד לפני שנה רב"ט קורל עוד התגוררה בסביצ'ה, עיירה קטנה בצפון איטליה ביחד עם משפחתה, לכן הקשר עם סבתה תוחזק במשך 18 שנים בעיקר דרך ביקורים ספורים ושיחות טלפון.

באפריל האחרון, החליטו קורל ומשפחתה לעלות ארצה, ולאפשר לאחותה התאומה של קורל להתגייס לחיל האוויר, ולה - להיות לוחמת.

"תמיד ידעתי שאתגייס", מודה רב"ט דהרוס, "אמי שירתה בחיל האוויר ואבי היה קצין בצבא האיטלקי, זה בדם שלנו. אבל מה שדחף אותי לתפקיד החובשת הקרבית היו השיחות שלי עם סבתא. בכל פעם שהגעתי לבקר היא הייתה מספרת לי על הצבא, על האנשים, ועל הדרך בה הצילה חיים. הצורה שבה היא דיברה על אותם ימים, עם ניצוץ בעיניים, עשה אצלי משהו, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

עם המוטיבציה הגבוהה והעבר המשפחתי המרשים, הגיעה קורל לגדוד אריות הירדן. "ממש רציתי להגיע לגדוד ואני שמחה שזה התגשם בסוף", היא משתפת, "זה מקום מאוד מיוחד, אני אוהבת את תחושת המשפחתיות שיש פה. לא תמיד קל, אבל האנשים מדהימים וזה באמת שווה כל רגע".  

גם בגדוד, הקשר המיוחד עם הבית ועם סבתה לא מרפה, "בכל פעם שאני במסלול או בפעילות אני חושבת על זה שלפני כמה שנים סבתא שלי עשתה בדיוק את אותו התפקיד וזה מחזק אצלי את ההבנה שהקשר שלנו באמת מיוחד", מתארת רב"ט דהרוס, " בטקס סיום קורס החובשים שלי, התנגנה 'הבלדה לחובש", ופתאום, מצידו השני של החדר, ראיתי את סבתי נעזרת במקל ההליכה שלה כדי להתרומם ולשיר את המילים. התרגשתי כלכך, הבנתי את המשמעות של התפקיד שלי בעיניה".

רגעים מיוחדים וצירופי מקרים אינם נדירים במשפחת דהרוס, כיוון שאפילו הבחירה לגור בקיבוץ "מעלה החמישה", ביתם בישראל, התגלה לאחרונה כאחד המקומות בו יוכבד לחמה לפני שנים, ואם זה לא מספיק - מתברר שגם המקום בו נשבעה קורל לצה"ל הוא חלק מפסיפס שירותה הצבאי של סבתה.

לפני כשבועיים חלק חיל הרפואה כבוד לנופליו, ויוכבד וקורל נבחרו להדליק יחד נר לזכרם בטקס מרגש. "היה משהו מאוד מיוחד בלעלות לבמה יחד כחובשות, ולראות את סבתא מקבלת את סיכת החובשים לראשונה", משתפת קורל, "אני זוכרת שכשהגענו הביתה הדבר הראשון שהיא אמרה לי הוא ש"זהו! עכשיו באמת עשיתי הכל!"" 

בעיניה של רב"ט דהרוס העתיד כבר ברור, ומבחינתה לימודי רפואה הם הצעד הבא: "אין ספק שזה מקצוע שארצה לעסוק בו גם בהמשך, ממש כמו סבתא".