גם בתרחישים הכי קיצוניים - יונתן לא ויתר על אף חייל

כשרב"ט יונתן פרידמן קיבל את השיבוץ שלו כמ"כ טירונים בבה"ד 20, במסלול המותאם למגזר החרדי, הוא לא ידע בדיוק מה הוא הולך לעשות. יונתן אומנם גדל בירושלים, אבל כנער חילוני, מעולם לא פגש את העולם הזה: "הסטיגמות ששמעתי לאורך השנים על חרדים עלו לי לראש - רק כשהגיע המחזור הראשון של טירונים הבנתי שטעיתי, ובגדול".

לאותו מחזור התגייס גם ע', שהגיע עם מטען אישי - מטען שיונתן בכלל לא הכיר מהבית. "הוא היה רק בן 22, התגרש - שזה עניין רציני, במיוחד במגזר החרדי. הקשר עם משפחתו ובנו היחיד נותק, והוא נשאר לבד. ע' הגיע לבסיס בלי לדעת איפה הוא הולך לישון בסופ"ש", משתף יונתן בפרטי הסיפור - כאילו הוא עצמו חווה אותו.

החייל הזה פתח בפניי את הלב שלו, ונבנה בינינו קשר קרוב מאוד

"הצעד הראשון מבחינתי כמפקד היה לפנות למש"ק הת"ש שלנו - ולסדר לו חדר בבית החייל", הוא מסביר, "אבל זה היה חלק מאוד קטן. ראיתי בחור בגילי, שבסך הכול חיפש מישהו שיעזור לו, או שלפחות יהיה לו אכפת. כל היום היינו בלו"ז, ורציתי לתת לו את כל שעת הט"ש כדי להתארגן ולנוח, אז הייתי יושב איתו בשמירות. החייל הזה פתח בפניי את הלב שלו, ונבנה בינינו קשר קרוב מאוד".

אבל בשביל יונתן הדרך לא נגמרה שם, והוא החליט להמשיך בליווי הצמוד של ע' - ואפילו לקחת אותו צעד נוסף קדימה: "כשהוא פחות הסתדר בבית החייל, מצאתי בשבילו עמותה שמשכירה דירות לחיילים ודואגת לחשמל, למים ואפילו לאוכל".

אז ע' עבר לדירה - והתחיל להסתכל על הטירונות אחרת לגמרי. "הוא היה חייל למופת, וסיים מצטיין מחלקה", מתגאה יונתן, "הוא עבר דברים שאני לא יכול לדמיין בכלל, אבל כשהוא הגיע לבסיס הוא לא נפל - אלא הרים את החברים שלו".

אחת ההודעות ששלח ע' ליונתן

"גם עכשיו כשהוא כבר בשירות הסדיר שלו, אנחנו עדיין שומרים על קשר - אני למדתי ממנו איך לא לתת למה שקורה בעבודה להשפיע על הבית - ולהפך", יונתן ממשיך, "לפעמים חיילים לא עושים בדיוק מה שאתה מבקש, ולפעמים גם בכוונה, וזה בסדר, זה התפקיד שלנו. מאז הסיפור עם ע' - אני לא לוקח דברים כאלה ללב".

הוא פשוט אמר לי - 'הקשב המפקד, אני לא מגיע מחר'

עם המחשבה הזו בראשו, יונתן המשיך לעוד מחזור, בו פגש עוד חייל - שאיתגר אותו לא פחות. "הסיבה היחידה שהוא הגיע לטירונות הייתה צו הגיוס. לא הייתה לו מוטיבציה בכלל ולא ידעתי למה", הוא משתף בתסכול שחווה אז, "בשיחת הפתיחה שלנו הבנתי - הוא היה בתאונת דרכים בה הרס לגמרי את הרכב, וצבר חובות כלכליים קיצוניים, מהסוג שילדים בגיל שלנו לא יכולים לעמוד בו". 

באמצע הטירונות, החייל פנה אל יונתן, והודיע שהוא לא הולך לסיים אותה: "הוא פשוט אמר לי - 'הקשב המפקד, אני לא מגיע מחר'. אמרתי לו שזו החלטה שלו והכרתי לו את ההשלכות של נפקדות, אבל בינינו, ידעתי שאני לא הולך לוותר עליו".

יונתן לקח לשיחה את החייל, וניסה לעשות כל מה שביכולתו כדי לעזור:"בנינו יחד תוכנית כלכלית חכמה. זה לא היה משהו מסובך, אבל כן הבהרתי לו שהוא צריך לוותר על דברים שהוא אוהב כדי לחסוך כסף".

זאת הרגשה מטורפת לדעת שהיה לי חלק בדבר הזה

בסופו של דבר, החייל סיים טירונות: "זה בכלל לא מובן מאליו, וזאת הרגשה מטורפת לדעת שהיה לי חלק בדבר הזה. הוא עדיין חווה קשיים, אבל הוא העריך מאוד את העזרה שלי - והיה במצב הרבה יותר טוב כשעזב את הבסיס".

בדיוק כשהשיחה מתקרבת לסיום, אני מבינה מיונתן שהסיפורים שלו הם ממש לא מקרים בודדים, ושומעת על חייל נוסף שהשפיע עליו. "בתחילת הטירונות״, הוא מחזיר אותי שוב לבה״ד 20, ״הוא ראה את הסגל בפעם הראשונה עם נשק, והתחיל לרעוד בלי שליטה. ישר ישבתי איתו לשיחה, והבנתי שיש לו טראומה אמיתית מהילדות".

"הוא סיפר לי שכשהיה ילד, בן דוד שלו איים עליו ועל אמא שלו עם נשק", הוא מסביר, "וזה היה מספיק כדי לשרוט נפשית ילד קטן - ולגרום לו לפחד גם בגיל הגיוס".

יונתן, שצבר כבר ניסיון רב בעזרה לחיילים, ידע לא לוותר גם על אותו טירון. "לקחתי אותו הצידה ופירקתי איתו את הנשק. הסברתי לו על כל חלק, כדי שיראה שהוא יכול לשלוט בכלי הזה", הוא מספר, "הייתי איתו שם בכל שלב במטווחים וגם הייתי לוחץ איתו על ההדק אם לא הייתה הקורונה - בסוף הוא טווח כמו כולם״.