"אמא שלו קמה מכיסא הגלגלים שלה כדי לחבק אותי"

"בקורס הקצינים אמרו לנו - 'לפני שאתה קצין לוגיסיטיקה, אתה מפקד'. בשירות שלי למדתי לקחת את זה צעד אחד קדימה - 'לפני שאתה מפקד, אתה בן אדם' ", כך מתאר סגן בר קינן, מפקד הפלס"ם (פלוגות הסיוע המנהלתי) בענף תצ"ם בחיל הלוגיסטיקה, את המוטו שמסכם במדויק את המפגש יוצא הדופן שלו עם חייל במצוקה. 

זה היה ביום חמישי. סגן קינן היה במשרדו, כשקיבל שיחת טלפון לא צפויה מחייל שלא הכיר עד אז: "כביכול שום דבר מיוחד, אבל הוא שירת בחטמ"ר פארן, ואני בחטמ"ר הבקעה - הוא היה אמור להגיע אליי, אבל התעקשתי שהוא יחסוך לעצמו את הנסיעה עד אליי ואז הביתה, ושיגיע ישר למשרד שלי ביום ראשון".

בלי לדעת, במחווה קצרה של אכפתיות בשיחת טלפון, סגן קינן הניח את אבן הפינה של קשר ארוך שנים. "יום ראשון הגיע, והוא התייצב במשרד שלי - שעה שלמה לפני הזמן", הוא משחזר, "הוא היה לא מדוגם, ורק דיבר על חוסר הרצון שלו לשרת בצבא. אבל בסופו של יום - הוא הקדים בשעה - ובאותו הרגע ידעתי שאסור לי לוותר עליו".

"יכולתי לסמן אותו כ'בעייתי' - כנראה שככה אולי התייחסו אליו בעבר", קינן ממשיך, "אבל אני מאמין שאין דבר כזה חייל רע - יש חייל שרע לו", הוא עוצר לרגע ומוסיף בחיוך: "כן, זה אומנם נשמע הכי קלישאתי, אבל כמפקדים אנחנו צריכים לזכור את זה תמיד, ולנסות לשפר את המצב".

הוא חוזר לסיפור, ומתאר את השיחה ביניהם באותו יום ראשון, בה גילה כמה פרטים לא צפויים על החייל שמולו: "הוא הסביר לי למה הוא הגיע אליי - הוא עבר בין ארבעה בסיסים, כי לא הסתדר באף אחד מהם, ישב בכלא צבאי לא פחות משבע פעמים - ובנוסף להכול גם מתמודד עם פריצת דיסק". 

סגן קינן מסביר שמשמעות הפציעה היא שהחייל לא יוכל לשרת בשק"ם, במטבח, או בלא מעט תפקידים אחרים בחטיבה. "הבנתי שהיו לו קשיי הסתגלות במקומות חדשים", הוא מספר, "אז החלטתי לקחת אותו תחת חסותי, ולמנות אותו לסוג של ע' שלי - גם אם רק כדי שלא יצטרך לעבור בסיס בפעם החמישית".

אבל סגן קינן לא עצר בלמצוא לחייל תפקיד חדש - הוא התעקש לבקר בבית שלו: "מייד כשאמרתי לו את זה, ראיתי על הפנים שלו שזה נגע בו. אף מפקד לא הציע לבקר אצלו לפני כן, או שכנראה עשה זאת מתוך חובה". 

בר ידע על העבר המורכב של החייל בצבא, אבל הוא לא ציפה לגלות מצב קשה אפילו יותר - בבית: "אמא שלו פתחה לי את הדלת, וגיליתי שהיא מתניידת בעזרת כיסא גלגלים. הרגשתי צמרמורות בכל הגוף. הבנתי באותו הרגע שהוא הכניס אותי לחיים שלו - למרות שממש לא היה חייב לעשות את זה".

ההתרגשות, הוא מספר, לא הגיעה רק מהצד שלו: "אמא שלו, בקושי רב, התאמצה לקום מהכיסא - רק כדי לחבק אותי. בחיים לא הרגשתי כזה חום ממשפחה של חייל".

החזרה לבסיס סימנה התחלה של שינוי עצום בשירותם המשותף. "אחרי הביקור, הוא היה חייל אחר לגמרי - באמת מצוין בעבודה שלו, אחראי, מסודר ואכפתי. פעם סגרתי שבת בבסיס, והוא היה אמור לצאת הביתה", הוא נזכר, "ואז פתאום, ראיתי אותו פה בשישי בערב, חולה לגמרי, עם חום גבוה. הוא אמר לי שלא רצה שאסגור לבד".

"זה היה לפני תקופת הקורונה, אז זה לא היה מאוד מלחיץ, אבל כמובן ששלחתי אותו מייד הביתה", סגן קינן צוחק.

אותו חייל סיים שירות מלא בכבוד, ואחרי השחרור אפילו מצא עבודה בתחום הלוגיסטי. "זה מחמם את הלב, כשחושבים על המקום בו התחיל ולאן הוא הגיע", משתף מפקד הפלס"ם ומחייך.

סגן קינן מסכם את השיחה שלנו באותו המסר שהוא מעביר לחיילים ולחיילות שמגיעים אליו - האנשים שמרגישים שלא תמיד רואים אותם ואת הצרכים שלהם: "חשוב לי להגיד דבר אחד - דברו. תוודאו שהקצינים יודעים מה המצב שלכם, שתפו וספרו להם מה הבעיות שלכם במסגרת הזאת - ככה הם יוכלו לעזור".