נווט הקרב שמשלב סרבל טיסה - וחליפת מגן נגד קורונה

כשרס"ן ע' קופץ פעם בשבוע לטייסת 105 שבבסיס חצור, קשה לרגע להאמין שהוא רופא במחלקת קורונה. למעשה, הוא אחד הרופאים הבכירים במחלקת "כתר צה"ל", בהובלת חיל הרפואה כחלק מפרויקט "שבט אחים", בחניון התת-קרקעי של הקריה הרפואית רמב"ם. 

"שבט האחים" הזה מורכב מסגל רפואי-צבאי, וכולל אנשי חיל הרפואה מיחידות שונות: רופאים ורופאות, אחים ואחיות, מטפלים סיעודיים ופיזיותרפיסטים, ולכולם מטרה אחת - הענקת טיפול איכותי מסביב לשעון לאזרחים חולי קורונה, וליווי רפואי שלהם במשך כל תהליך ההחלמה. 

אומנם אומרים שהטובים לטיס, אבל רס"ן ע' כיוון אפילו יותר גבוה מזה - הוא סיים את הקורס כנווט קרב, ולאחר שירותו הצבאי החליט ללמוד רפואה. ב-2014 הוא חזר לשרת כרופא צבאי, ולפני שתיזז בין מיטות החולים במחלקת הקורונה, שימש כמפקד גף במרפאה התעופתית.

רס"ן ע' ליווה את מחלקת כתר צה"ל עוד משיאו של הגל השני, דרך סגירתה באוקטובר כששיעור התחלואה ירד, ועד לפתיחתה המחודשת בגל השלישי שהכה והעמיס מאוד על מחלקות הקורונה האזרחיות. 

"יש הבדל ענק בין שתי הפעמים בהן פעלה המחלקה", הוא מעיד, "מרגישים את האפקט של מבצע החיסונים: אם בגל הקודם הגיעו אלינו בעיקר מטופלים מבוגרים, הפעם באו הרבה יותר חולים בינוניים וקשים, ומתוכם - הרוב צעירים. בחודש וקצת שאנחנו פועלים, אני מעריך שטיפלנו בכמעט 200 חולים".

"לצערי", הוא ממשיך בנימה שמסגירה את התחושות הקשות, "רוב הדוגמאות שרואים פה במחלקה הן כמעט אותו הדבר. אבל לא מזמן הגיע אלינו חולה בן 39 עם ריאות מלאות בדלקת, ופתאום זה תפס אותי - לא יכולתי להפסיק לחשוב על איך זה שבחור צעיר, שרק לפני רגע הלך לעבודה, צחק ואכל - עכשיו אפילו לא מסוגל לנשום בכוחות עצמו".

"אין ספק שנפשית - הקורונה שוחקת", רס"ן ע' מודה, "הרבה מהמטופלים מתמודדים עם המחלה זמן רב, או שהמצב שלהם מתדרדר לפתע. זה כמו לופ שלא נגמר, ומורלית, קשה לפעמים להישאר עם רוח במפרשים".

אבל לא הכול חשוך בחניון ברמב"ם, והמלחמה הסיזיפית בנגיף מספקת גם רגעי נחת מעטים: "מצד שני, יש חולים שמגיעים במצב קשה מאוד, ומצליחים לצאת מזה".

"מטופלים שבקושי הצלחנו לראות את הריאות שלהם בצילום, לאט לאט קמים על הרגליים, מצליחים ללכת, מצליחים לנשום!  לראות אותם משתחררים והולכים הביתה - זה מה שמחזיק אותי בשביל עוד 50 חולים אחרים", הוא מספר בגאווה שמותירה המון מקום לאופטימיות.

"מעבר לזה, גם מדהים לראות את האכפתיות והמאבק התמידי של שאר חברי הצוות על כל מטופל, במיוחד הרופאים הצעירים", הוא מוסיף, "אני לקראת סיום ההתמחות שלי ברפואה פנימית ויש לי ניסיון בחולים קשים, אבל הצוות מורכב ברובו מרופאים בתחילת ההתמחות. זה ממלא לראות את החבר'ה הצעירים האלה טורפים את הכול, נלחמים ומחפים על הניסיון היחסית מועט שלהם עם ערימות של נחישות וכישרון".

לפעמים קל לשכוח, אבל לפני שהוא רופא או טייס, רס"ן ע' הוא בראש ובראשונה אבא: "אני נשוי ויש לי שישה ילדים. בתוך כל הבלאגן היומיומי הזה, אסור לשכוח את המשפחה. הם עמוד התווך שלי, הם מגבים אותי ובזכותם אני מסוגל לעשות את התפקיד שלי". 

יכול להיות שזה נבע מתוך הקושי הפרטי שלהם לשמור על קשר עם המשפחה בשעות המעטות בהן הם נמצאים בבית, אבל במחלקה הצה"לית צמח מנהג מקסים ולא מובן מאליו: "אנחנו דואגים להתקשר למשפחות של המטופלים כמעט בכל יום, ולעדכן אותן במצב יקיריהן. זו ללא ספק אחת מנקודות האור במחלקה שלנו, במיוחד עבור החולים שלא מסוגלים להתקשר בעצמם, ואנחנו רואים כמה זה מחזק גם אותם וגם את המשפחות".

בתוך כל זה, אפילו חליפת המיגון העבה והמסורבלת לא תמיד עמידה בפני התחושות שעולות משגרה שכולה קורונה. "בהתחלה אתה לא באמת יודע מול מה אתה עומד", רס"ן ע' מתאר, "בשבוע ההכנה שעשינו לפני הכניסה למחלקה הסבירו לנו על המחלה, איך מטפלים בה ואיך להתמגן, וזה נשמע מאוד מפחיד - אבל לא עובר הרבה זמן וזה נהיה כבר חלק משגרת היום שלך. אתה שם חליפה, יורד לחניון והשד כבר לא כל כך נורא. הדבר היחיד שמעסיק אותך הוא לעשות את העבודה שלך ולהיות שם בשביל החולים שלך". 

השגרה האינטנסיבית הזו נקטעת פעם בשבוע, כשרס"ן ע' מגיע לטייסת 105 על מנת לשמור על כשירות: "אני חייב להמשיך כמובן לשמן את הגלגלים, כי בשעת חירום או מלחמה אני לא יודע אם יזדקקו לי יותר כרופא או כטייס. למרות שזה קשה, אני משתדל לעשות את המעבר הזה - רגע אחד לטפל בחולי קורונה, ורגע אחר כך להגיע לטייסת".

"במהלך הקריירה שלי היו לא מעט צמתים בהם יכולתי לוותר על הטיסה", הוא משתף, "אבל בחרתי שלא. מבחינתי, להיות נווט קרב מבצעי זו מתנה שלא מוותרים עליה לעולם, ויותר מזה - זו שליחות בהגנה על מדינת ישראל".

"לעומת זאת, לראות חולה שטיפלת בו מבריא ומשתקם ממלא אותך במשמעות ובסיפוק אישי - זו שליחות פרטית", הוא מסכם בגאווה, "להצטרף למאמץ הלאומי במלחמה בקורונה, בתור רופא בחיל הרפואה, במחלקת כתר צה"ל - זה שילוב שני העולמות, וכמה שזה קלישאתי - זה בדיוק מה שאני אוהב במה שאני עושה".