רב"ט י', סמב"ץ בחטיבת המבצעים, הוקפץ לנהל את הסד"כ הצה"לי ב'עם כלביא'

אצל רב"ט י', סמב"ץ בחמ"ל מכ"ס (מרכז כשירות סד"כ) שבחטיבת המבצעים, הלילה ההוא לא התחיל בזירת נפילה, לא בלב הים וגם לא בעומק הרצועה - אלא דווקא בבסיס. "לא היה לי שום מידע קונקרטי", הוא עונה לי בפתח השיחה כשאני שואלת אם היה לו מושג שתוך רגעים ספורים 'עם כלביא' ייצא לדרך, ויפתח אצלם מרוץ בקצב אחר לגמרי. "הלכתי לישון וחשבתי שיהיה ערב רגיל - והוקפצתי".

מכאן, הוא מספר, הכול התחיל לנוע מהר. "זה ישר לחייג לכולם ולעדכן, ותוך דקות כל הקצינים והמילואימניקים כבר היו בדרך". בתפקידו, הוא יושב תחת ענף תה"ם, תכנון והפעלה מבצעית, שאחראי, לדבריו, על ניהול כלל כוחות היבשה של צה"ל - ממעקב אחר גרף הלחימה שלהם ועד האמצעים והמשאבים שנעים יחד איתם. "אנחנו אחראים על כל הכוחות האלו", הוא מסביר. "מגדוד של גולני, דרך לוחם ביהל"ם, וממש עד לכלב של עוקץ".

בפועל, החמ"ל שבו הוא יושב עוסק כל הזמן בשאלה איפה כל כוח נמצא, אם הפקודות שניתנו אכן מומשו, ואיפה עולים פערים שצריך לפתור מהר. "אנחנו מוודאים שכל האמצעים והכוחות עוברים ממקום למקום ועומדים בכל הפקודות, ולהעלות פערים קיימים, להציף למפקדים - ובעיקר להציע פתרונות".

בשגרה, הוא אומר, הקצב אמנם גבוה ואינטנסיבי, אבל מרגע שנשמעה יריית הפתיחה למבצע באיראן, גם העבודה הזאת, שעל הנייר אולי נשמעת סדורה - קיבלה נפח ואופי אחרים לגמרי. "אם בזמנים רגילים יש מספר תנועות מצומצם שאנחנו מנהלים ביום, אז פתאום כל הצבא זז וקם על הרגליים".

וזה, מבחינתו, בדיוק לב האירוע. לא פעולה נקודתית אחת, אלא מערכת שלמה שעוברת בבת אחת ממצב שגרה יחסי למצב בו הכול מואץ, נע, ובעיקר דורש קבלת החלטות בקצב אחר. "המפקדים רוצים להתעדכן בזמנים הכי קצרים שאפשר בתמונת המצב", הוא אומר. "כי יש החלטות גורליות שצריך לקבל מיד". 

וכשהמפקדים, מבחינתו, הם הדרג הבכיר ביותר - "אם זה ראש אמ"ץ, מפקד זרוע היבשה או אפילו הרמטכ"ל" - המשמעות של כל תוצר, טבלה ותמונת מצב הופכת מיידית לקריטית הרבה יותר.

כשאני שואלת אותו איך נראו השעות הראשונות, הוא מתאר דווקא שילוב מעניין בין סיטואציה חדשה לחלוטין לבין תפקוד מאורגן למדי. "בסוף, למרות שזה אירוע שלא חווינו לפני, יודעים פחות או יותר מה עושים ומתי", הוא אומר. "פועלים כמעט מתוך אינסטינקט, סד"פים ותרגול ממושך שמכין אותנו בדיוק לזה". 

ועדיין, גם כשהשלב הראשון נשען על מה שכבר תורגל שוב ושוב, המציאות המשתנה יוצרת פערים ומורכבויות - ודווקא שם, בעיניו, המשימה האמיתית מתחילה. "זה הרגע שלנו להגדיל ראש, לקרוא ולהבין לעומק את התמונה המבצעית, ופשוט לעשות הכול כדי להרכיב את הפאזל הזה בצורה הכי מדויקת שיש".

ופה, כך נדמה, נמצא גם מרכז הכובד של התפקיד שלו. לא רק לתצפת על מה שקורה, אלא להבין בזמן אמת מה חסר, מה נדרש, ומה צריך להניע הלאה. "קודם כול נראה איך אנחנו הולכים לעזור", הוא מסביר. "אם נדרש שנקצה כוח או שנקצה אמצעים. מהר מאוד נפעיל את הכוח כדי שיגיע קודם כול לנקודה, ואז גם נשקף את זה למפקדים, נוציא פקודה, ובסוף נוודא שהכוח מגיע ושאין פערים".

ולמרות שהוא עצמו לא נמצא פיזית בקצה, האחריות, לדבריו, מורגשת היטב. "זה באמת יכול להיות טיפה קשה, כי אנחנו בסוף יושבים פה בבור, קצת 'מנותקים מהמציאות' במרכאות", הוא אומר. "אבל בפועל אתה מבין את גודל האחריות והמשמעות בכל צעד, ומנסה להשאיר את זה חי בראש בכל החלטה שמתקבלת - כי ההחלטות האלו משפיעות באופן ישיר על החיילים והחיילות בקצה".

מלבד העומס המבצעי יוצא הדופן, מה שנחרט אצלו במיוחד מ'עם כלביא' הוא גם עצם המפגש עם זירה חדשה. "זו לא זירה שאנשים פה התעסקו איתה הרבה בעבר, זה היה משהו חדש עבור הרבה מאיתנו", הוא מודה. ובתוך החדש הזה, לדבריו, היה גם משהו מאתגר ומסקרן יותר. "אני חושב שזה אפילו הוסיף עניין, כי המצב הזה דרש חשיבה מעמיקה, ניתוח חדש והבנת עומק של המצב".

ואם יש משפט אחד שמסכם הכי טוב את המקום שלו בתוך אותו לילה ארוך ומשנה מציאות, אולי זה דווקא מה שהוא אומר לי בסיום השיחה: "מדהים להבין שמה שמתחיל פה, איתי, כחייל פשוט - בסוף משפיע על הדברים הכי קריטיים בצבא הגדול. זו אחריות גדולה אבל זכות אדירה לא פחות".