הקצינה מ-8200 שנשבעה להעביר את זה הלאה

"לקחתי את זה על עצמי לפני כמה שנים. אני יודעת - זו יכולה להיות מעמסה גדולה לנערה בת 16, להרים את היד בכל פעם ולספר את סיפורו. אבל אני מרגישה שזו הדרך שלי להתחבר לסבא ולהמשיך להחיות את המורשת שלו - גם 39 שנים אחרי שנפטר", כך מתארת סג"ם י' את הנושא שסירבה להניח בצד כשהייתה בתיכון, וגם היום - בתור קצינה ב-8200.

"הם ידעו שלא יישארו שם עוד הרבה. האווירה במחנה העבודה 'נובוגרודק' בו הוחזק סבא הייתה קשה - התנאים היו בלתי נסבלים ועבודת הפרך לא הפסיקה. מי חשב שמתוך התסכול והפחד הגדול, הם יחליטו לחפור מנהרה ארוכה - שתתחיל מתחת לאחת המיטות, ותגיע עד היערות שמחוץ למחנה".

הדרך בה הצעירה בת ה-21 מספרת את הסיפור שהחל לפני כמעט מאה שנה מעוררת השראה. הפרטים כה מדויקים, עד שלרגעים אחדים אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר בסבה שנוכח בשיחה ומילותיו בפיה. 

שאול גורודינסקי נולד בעיירה בפולין בתחילת המאה הקודמת, כחלק מקהילה יהודית גדולה. כשהחלה המלחמה החיים היהודיים הפכו לאתגר משמעותי. כמה חודשים אחר כך, אחרי שאיבד את רוב משפחתו באקציות, נותר שאול עם אחותו סוניה בתוך כותלי מחנה העבודה.

"הימים היו קשים מנשוא", סג"ם י' משחזרת, "ומתוך הייאוש הגדול הם החליטו ליזום תכנית בריחה". המוצא האחרון שהציגו היה מסוכן - משמעותו סיכוי לאבד את חייהם. "הם רק חיפשו דרכים לצאת מהמצב הנוכחי - והרעיון לחפור מנהרה שתבריח אותם אל היערות שמחוץ למחנה, עלה כמוצא אחרון".

במשך כמה חודשים האסירים חפרו את המנהרה, שתצא מאחד החדרים ותוביל אל מחוץ לחומות הגבוהות שהקיפו את המתחם, מעבר לגבעה. הם תכננו לברוח באישון לילה, לרוץ בשדות הפתוחים ולהגיע ליערות - שם יחברו לפרטיזנים: "הם ידעו שזה סיכון גדול, אבל המחשבה לעבוד בשביל הנאצים ללא שום יכולת להתנגד ובסוף גם למות כך - הדירה שינה מעיניהם".

חבורת הנערים החלה לחפור את המנהרה - כל אחד תרם את חלקו בתחום בו היה מומחה. הנגרים בנו עגלה שתוציא את החול מהמנהרה, החייטים תפרו שקי חול שהוחבאו בעליית הגג. יחד הם הצליחו להסתיר את הפרויקט הענק, שיכל לקבוע את גורלם - בגבול הדק בין חופש, למוות אם יתגלו.

"הסיפור מאז ומתמיד מאוד נוכח במשפחה. סבא דאג לספר אותו לילדיו ולא לחסוך בפרטים. כשהגיע לארץ אף שיחזר במדויק את מפת המחנה, כשהמנהרה שבנו משורטטת גם היא", היא משתפת אותי בעיניים נוצצות, "הדגם שיצר, העדות שהשאיר אחריו - כל אלו היוו לי בסיס לרגע שאחליט לפתוח את הנושא ולשאול".

עיתוי היציאה מהמחנה נקבע ל-26.9.1943, ראש חודש תשרי - כך שהירח לא יאיר את הקרקע בעת הבריחה. החשמלאים במחנה דאגו לייצר פעולת הסחה ולגרום לקצר חשמלי בכל רחבי המחנה - כדי שהנאצים יתעסקו בתקלה ולא ישימו לב לבריחה ההמונית. הכול מוכן, עכשיו רק נותר לקבוע מי יוצא קודם - החזקים או החלשים? למי גדלים הסיכויים להישאר מאחור? ומי יוביל את המבצע הנועז?

בעדותו ב"יד ושם" מתאר שאול את ההתלבטות הקשה, הרי זו דילמה הרת גורל. בסופו של דבר הוחלט שקודם כל יצאו החלשים והחולים, ולאחר מכן נעשתה הגרלה שקבעה את סדר היוצאים. כמעט 80 שנה אחרי והרשימה הגורלית עודנה, ובה מפורטים סדר היוצאים - שאול היה מספר 77, מיד אחריו יצאה אחותו סוניה ואחריה אהרון, בעלה לעתיד.

"ההנחיה הייתה לרוץ! לא לעצור לרגע!", מרימה את קולה נכדתו, "היה חושך מוחלט ומרוב אדרנלין אנשים רצו למקומות רבים - חלקם אפילו בחזרה אל המחנה". מתוך כ-230 שמות שהיו ברשימה, הצליחו לברוח ליערות רק 170, היתר נתפסו בשעת מעשה וגורלם נקבע. למרות שיצאו אחד אחרי השנייה, שאול וסוניה רצו למקומות שונים בחסות החשיכה, והחלו לחפש את דרכם אל גדוד הפרטיזנים של ביילסקי אליהם הצטרפו.

את המשך תקופת ההישרדות עבר שאול ביערות הסבוכים, כחלק מהקהילה אותה מצא אחרי כמעט שבוע של חיפושים. יחד עם סוניה, עבר את התקופה הקשה כמעט עד תום המלחמה. לאחר מכן הגיעו לפירנצה ומשם לנמל לה ספציה - ושאלה חדשה עמדה על הפרק: האם להמשיך להילחם בביצות ארץ ישראל המובטחת, או לעגון בארצות הברית הבטוחה?

"הבחירה של סבא באותו הרגע הייתה גם בקשה - אותה אנחנו מממשים בגאווה גם שנים אחרי מותו", היא נושמת רגע וממשיכה, "הוא בחר לעלות ארצה בדרכים לא דרכים כדי להילחם על הארץ הזו, ומהמקום החלש בו היה מצוי, כששאלת הכניסה לארץ אפילו לא הייתה ודאית - אני ממשיכה בעוצמה".

סבה של סג"ם י' עלה לארץ באוניית 'דוב הוז', ואחרי תלאות רבים הצליח להניח רגליו על האדמה, להתגייס להגנה, ולהילחם בחיל החימוש. שאול השתתף בארבע המלחמות הגדולות בשנים הראשונות לאחר קום המדינה: מהעצמאות ועד יום הכיפורים.

בקיץ שעבר עמדה סג"ם י' על רחבת המסדרים וקיבלה את ארונות הקצונה. עם המעמד המרגש מגיעה מחויבות רבה - שממשיכה מסורת משפחתית ארוכת שנים: "ידעתי שאני חייבת להמשיך את דרכו, גם לספר את הסיפור שלו וגם להגן על המדינה ממקום חזק". ולקראת סיום סג"ם י' מרגישה צורך להבהיר: "אני לא מעבירה את המורשת רק ביום השואה או בציון היום הבינלאומי. אני חיה עם הסיפור הזה ואני אעשה הכול כדי להפיץ אות