המודיעין במלחמת העצמאות האתגרים וההקמה

הקמת המדינה ומלחמת העצמאות היוו פרק מעצב גם בתולדות הקמת המודיעין הצבאי. פרק שעמד בסימן המעבר מהתמודדות עם כנופיות, "פורשים" ובריטים ללחימה בצבאות ערב; שילוב של אתגרים של צבא שרק הוקם עם קומץ בעלי ניסיון וציוד דל במדינה שזה עתה נולדה. תקופה שעמדה בסימן פערי מודיעין הן מול הקברניטים והן מול מפקדי החטיבות אך גם בסימן היצירתיות והנחישות של דור המייסדים, שיצר מודיעין כמעט "יש מאין".

בחודשים הראשונים להקמתו לא סיפק המודיעין הצבאי את "הסחורה". רק בחודשים האחרונים של המלחמה השתנה המאזן והודות להכשרת אנשי מודיעין במהלך ההפוגות ורכש  ציוד האזנה ועוד הגיע המודיעין להישגים משמעותיים וסיפק מענה לצרכים המבצעיים.

”מחיר הטעות“ ניכר במבצעים רבים בשלבים הראשונים של המלחמה והיה חלק מכשלון חלק מהמבצעים. היה זה תהליך שאופיין גם בשינוי תפיסתי והתאמות לצרכים המשתנים. זה היה הרקע לביטול הש“י (שירות הידיעות של ההגנה) והקמת שירות המודיעין הצבאי(ש“מ) בקיץ  1948. שלב חשוב זה בתהליך הקמת קהילת המודיעין בוצע באופן חפוז ותוך כדי מלחמה, בעיקר לנוכח היעדר ההיערכות המוקדמת של "ההגנה" למצב מלחמה, כפי שדרש בן גוריון בעקבות "הסמינר" שקיים ב-1947. היו אלו ימים קשים של מאבק קיומי מול כל צבאות ערב. המודיעין הצבאי, שנולד תוך כדי מלחמה, והחל ב"בית הירוק" ביפו ובמחנה המטכ''ל ברמת גן מצא עצמו ב"מירוץ" מתמיד לאספקת מענה מודיעיני דחוף לכוחות הלוחמים.

בהמשך נאלץ גוף המודיעין הצעיר להתמודד גם עם הדחתו של ר' ש»מ, איסר בארי, באמצע המלחמה(דצמבר 1948). פרופ’ יואב גלבר טען בהקשר לשלב זה של הקמת המודיעיו ש”השיקולים היו קצרי-טווח והוכתבו ע"י אילוצי משאבים וכוח אדם". פרק מרתק ואף הירואי בהיסטוריה של המדינה,שגם הוא מעל לכל סיפורם של אנשים:  דמויות כשאול שמאי ומרדכי גיחון, חיים הרצוג ובנימין גיבלי, יצחק נבון ואריה סימון, זרובבל ארבל וששון סומך. הם ואחרים הניחו את היסודות להקמת חיל המודיעין. פרק שגם הפוליטיקה והאינטריגות לא נעדרו ממנו. שלב קריטי בו התעצבו תבניתנו ודמותנו כחיל מודיעין.

גדעון מיטשניק, סא”ל במיל'

רע”ן המורשת

המודיעין ערב מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות פרצה בבוקר שאחרי ההצבעה באו"ם על החלטת החלוקה בכ”ט בנוב’ 1947. את השמחה ברחובות הישוב היהודי קטעו הבדרכים ובערים המעורבות. השלב הראשון של המלחמה כלל התמודדות עם הטרור הערבי המקומי ועם אלמנטים חיצוניים. השלב השני החל ב-15 מאי עם פלישת צבאות ערב. הפלישה ולפניה סיום המנדט הבריטי חייבו שינויים מהותיים ומיידיים באופן ההתמודדות של צה”ל כולו וכן במבנה ושיטות הפעולה של המודיעין הצבאי, שהיה אז עדיין בחיתוליו.

מגבלות היכולת של הש”י

בראשית מלחמת העצמאות לא היה בידי הנהגת הישוב מידע משמעותי על צבאות האויב. ל “הגנה” לא היה מערך מודיעין צבאי והוא הסתמך בעיקר על מקורות אנוש (שאמינותם היתה בעייתית). הנחת העבודה הבסיסית של ראשי ה"הגנה" הייתה שזירת הפעולה העיקרית תהיה רק מול ערביי ארץ ישראל. כך גם לא הוקמה תשתית מודיעינית איסופית ומחקרית לגבי צבאות ערב. משימותיו העיקריות של הש”י (ראו מסגרת) נגזרו מהמאבק בבריטים, הלחימה בכנופיות הערביות והמאבק ב“פורשים”. עד יולי 1948 היה ה-ש”י עדיין הארגון המודיעיני העיקרי והמשמעותי (בהקשר ה”צבאי”) -לצד המח’ המדינית של הסוכנות. אל מול ההתפתחויות המשמעותיות  בלטו קשייו וכשליו, בעיקר במבחן התוצאה. לש”י היו אמנם אמצעים ומקורות איסוף אך הוא נערך אל מול יעדים “פנימיים” ולא פעל כארגון מודיעין צבאי. כך, ניכרו בפעילותו ליקויים בולטים לגבי הערכת מהימנות הידיעות ועיבודן. ליקויים ביכולת הניתוח הביאו גם הם לכשלים רבים. כך, הש”י לא נערך למציאות של לחימה של צבא בצבא. האמצעים שברשותו היו דלים מאד, ובלטו גם חוסר הניסיון של אנשיו בתחום הצבאי וכו הפערים המהותיים ביכולות איסוף המידע על צבאות ערב.

לצד הש”י והמח’ המדינית פעלו ערב הקמת המדינה גם גופי המודיעין הבאים:

מח’ אג”מ 3 - גוף מודיעיני צבאי מצומצם שפעל בין ינואר ליולי 48 ובראשו עמד עזרא הלמר- שהיה כפוף לר' אג"מ, יגאל ידין, יח' "השחר,- המח’ הערבית של הפלמ”ח, גופי המודיעין של המחתרות (אצ”ל -דלק, ו-לח”י-מח’ ו’), יח’ סיור של ההגנה שאספו מודיעין על הכפרים הערביים, וכן חברי “הקלוב לתעופה”, שהיוו את ראשית הסיור האווירי וצילמו מהאוויר כפרים ויעדים ערביים נוספים.

שירות הידיעות של ההגנה (ש”י)

הוקם ב-1941. משימותיו העיקריות היו לספק מידע לניהול המאבק בבריטים בתחומי העלייה וההתיישבות, כולל ערביי הארץ ומדינות ערב, ומאבק בארגוני “הפורשים”. כלל 3 מחלקות: מחלקה בריטית-מדינית, מחלקה פנימית ומחלקה ערבית. כן עמדו לרשותו קציני ש”י באיזורי הארץ השונים אך לא היה מטה סדור, לא התבצעה הפצת מידע סדורה ובלט היעדר הסינכרון.

הפער האדיר בין הצרכים הגוברים, לבין ה”סחורה” שסיפק המודיעין הביאו לתקלות קשות: אי מתן  התרעות על כוונות לתקיפת שיירות יהודיות, היעדר התרעה על כניסת צבא השחרור של קאוקג’י בראשית 1948, עיכובים קריטיים בהעברת מידע לכוחות בשטח והיעדר התרעה אסטרטגית והיערכות משמעותית לקראת פלישת מדינות ערב במאי 1948.  עם חסך זה היתה הנהגת הישוב צריכה לקבל החלטות דרמטיות ומפקדי הכוחות לקבל החלטות קריטיות. ניתן להתרשם שבן גוריון סמך על חושיו ותחושותיו יותר מאשר על המודיעין.

גם ערב ההכרזה על הקמת המדינה ולמרות שאותות המלחמה כבר “היו באוויר” לא היתה היערכות מיטבית למלחמה בצבאות סדירים. גם כאשר הסתמן שצבאות ערב נערכים לפלוש לשטחי ארץ ישראל לאחר הנסיגה הבריטית בליל 14 / 15 במאי. עדיין לא עמדו לרשות המטכ”ל נתונים סדורים על האויב, כוחו, האמל”ח שברשותו, תכניותיו וכדומה. בהיעדר מידע אמין נאלצו הכוחות להיערך לפלישה כמעט ללא מידע מודיעיני. רק בחודשים האחרונים של 1948 החל שיפור בתמונת המידע על צבאות ערב. אלא שהכוחות בשטח עדיין לא קיבלו מידע מספק וקרבות ומבצעים חשובים נוהלו תוך היעדר מודיעין או על בסיס מודיעין שגוי. הליקויים חודדו בכנס לקחי מפקדים שנערך במהלך ההפוגה הראשונה שם נטען שמערכת האיסוף קרסה, שאמצעי איסוף רבים לא פעלו ושהידיעות הגיעו בד”כ באיחור.

בן גוריון מחליט על ראירגון המודיעין (“הסמינר”) בן גוריון, שהיה מודע לחומרת הבעיה ולמשמעויותיה,  הבין עוד כשנה לפני הקמת המדינה את ההכרח להביא לשינוי מהפכני במבנה ובאופן הפעילות של המןדיעין.  בהמשך לתהליך פגישות והתיעצויות ארוך באמצע 1947 שנקרא “הסמינר” ולאור המלצות יועצו הקרוב, ראובן שילוח, קיבל בן גוריון שורת החלטות על ראירגון גופי המודיעין. במסגרת זו החליט ב-7 ביוני 1948 על ביטול הש”י ובמקומו הקמת 3 שירותים: שירות מודיעין צבאי(הש”מ), שירות בטחון פנים (הש"ב) ושירות מודיעין “מדיני” ("דעת",לימים-המוסד). ב-30 ביוני הוכרז על המהלך בדגש על הקמת המודיעין הצבאי.

השינוי הביא באופן הדרגתי לשיפור ביכולות ובתרומה המודיעינית. בראש הש”מ הוצב איסר בארי (שהודח תוך כחצי שנה) וכסגנו חיים הרצוג (יוצא המודיעין הבריטי).בין הגופים הבולטים היה ענף מודיעין קרבי (ש”מ 1) -בעל המשקל מרכזי בלחימה-וענף ההאזנה (ש”מ 2). כזו היתה ראשיתו של  המודיעין הצבאי הישראלי. למרות היות ה-ש”מ אחד הגופים האחרונים שהוקמו בצה”ל, הרי שהוא הספיק לתרום תרומה משמעותית  לנצחונות במבצעים האחרונים ולהתמודדות המדינית שבאה אחריה, כולל במהלך המו”מ על הסכמי שביתת הנשק.

המודיעין הקרבי ותיקי הכפרים

מערך המודיעין הקרבי התגבש גם הוא במלחמת העצמאות. קציני המודיעין של החטיבות התנסו תוך כדי לחימה באספקת מודיעין לכוחות. חשיבות רבה היתה ליחידות הסיירים  ולקומץ “משוגעים לדבר” כזרובבל ארבל (וורמל)הנחשב ל"אבי המודיעין הקרבי" וליוזם “תיקי הכפרים”-  בהם רוכזו נתוני שטח על ישובים ערביים, על  כנופיות, תחמושת והתארגנויות.

לאחר המלחמה

הקמת ש”מ היוותה פריצת דרך בתולדות המודיעין הצבאי. עם סיום הלחימה וחתימת הסכמי שביתת הנשק הוחל במיסוד קהילת המודיעין, הגדרת תחומי פעילות הגופים השונים וגיבוש דפוסי שיתוף פעולה, קביעת כללי מידור והזרמה הדדית של מידע.

תהליך זה נמשך מספר שנים והתנהל תוך מאבקי כוח בין השירותים, בתוכם ובין ראשיהם לבין ראובן שילוח, יועצו הדומיננטי של  בן גוריון, שמונה גם לר' המוסד ולממונה על שירותי המודיעין.

גם בתוך צה”ל היו מאבקי כח בהקשר לעצמאות המודיעין. בהדרגה התחזק מעמדו של שירות המודיעין הצבאי, שהפך ב-1949 בהובלת חיים הרצוג למח’ המודיעין (ממ”ן). בהמשך התבסס מעמד ממ”ן בצה"ל והתרחבה השפעתו.

בהובלתו של חיים הרצוג כ-ר’ ממ”ן התגבשו בשנים אלו והתחזקו יכולות ענפי האיסוף והמחקר, מודיעין השדה, המיפוי ומחקר השטח, ביטחון השדה והצנזורה. יחידות ההאזנה והסוכנים, שהוקמו ב-1948, התפתחו וגדלו וכך גם היחידה הטכנולוגית והיח’ לשירותים זרים. יחידות הוקמו ופורקו בחיפוש אחר מבנה ארגוני אופטימלי, וחלקן כדי לענות על צרכים ייחודיים שאפיינו את התקופה (כחקירת העולים מארצות ערב) ושינו את יעודן משהשתנו הנסיבות. כן הוקם בסיס הדרכה חילי ואף הוחל במיסוד הקשרים עם האקדמיה.

בהמשך, התרחבו תחומי העשיה וגם היקף כח האדם צמח באופן משמעותי. משקל והשפעת ממ"ן הלכו וגברו וכהכרה במעמד המודיעין הוא הפך לאגף המודיעין בדצמבר 1953.