"נוסיף להגיש לכם בכל עת כתף להישען עליה, להיתמך על ידה, להרגיש יחד"

אתמול (שלישי), התקיים כמדי שנה טקס ההתייחדות השנתי לזכרם של נופלי חיל הקשר והתקשוב באתר המורשת וההנצחה החיילי בעיר יהוד.
הטקס נערך במעמד ר' אגף התקשוב וההגנה בסייבר, האלוף ליאור כרמלי, קצין הקשר והתקשוב הראשי, תא״ל יריב ניר, נשיא העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, האלוף במיל' שלמה ענבר, מפקדי ומשרתי האגף ובנוכחות משפחות הנופלים.

"האירוע הזה שמתקיים מידי שנה מהווה ביטוי מוחשי למציאות בת שבעים שנה", פתח בדבריו האלוף כרמלי, ״ביטוי להצלחה גדולה שהושגה באובדנם של היקרים מכל, הישגים מרחיקי לכת שבליבם - חלל שלא יוכל להתמלא לעולם. החודש ציינו מלאת שבעים שנה להקמת צבא ההגנה לישראל. שבעים שנות עמידה על משמר ביטחונה של המדינה והגנתה, ולצידן – שנים של חיים בצילו המעיב והמייסר של השכול.

"עמנו היום כאן במעמד זה, משפחות הנוצרות בליבן סיפורים על גבורה והקרבה, סיפורים הנמהלים בכאב שאין לו גבול. עם הכאב, נותרה גם הידיעה החזקה כי דרכם, גם במותם – היא התגלמותה של ארץ ישראל, זו שאנשיה כבר שבעים שנה מגנים עליה באחריות עצומה, מתוך תחושת שליחות שאין לה סייג. מי שהלכו מאתנו בטרם עת, הילדים והילדות האהובים שלכם, הם שבזכות קורבנם העצום נקנתה חירותנו. אתם שנותרתם ונדרשתם לשאת מחיר כבד זה, אתם אלו שחווים בחייכם את התקוות והחלומות שלהם, אלו שכבר לא יוכלו להתממש. מהרגע שבו עצרו חייהם נקשרו חייכם עם דרכו של צה"ל, עם דרכה של משפחת חיל התקשוב. נוסיף להגיש לכם בכל עת כתף להישען עליה, להיתמך על ידה, להרגיש יחד. בגאווה ובכאב ננצור את זכרם של 565 נופלי חיל התקשוב. נכאב את הכאב העצום שבלכתם, ונישיר מבט אל העתיד – בזכותם".

הקשר״ר, תא"ל יריב ניר אמר בדבריו: "כל שם על כותל השמות באתר ההנצחה מתאר משפחה אוהבת וכואבת את לכתו בטרם עת של אהובה. עבורנו קיום טקס זה מהווה עצירת השגרה, תזכורת והערכה אינסופית לנופלים ומשפחותיהם. עבורכן משפחות יקרות, כמידי יום, גם היום הזיכרונות צפים. בעייני, אתן המשפחות מקור אמיתי של חוסן ועוצמה. המפגש עמכן הוא ההוכחה לכך שבאנו לחזק ויצאנו מחוזקים. האדם כותב את סיפור חייו. במותו, סיפור חייו נמשך ונכתב על ידי קרוביו בהנצחתו. אתר ההנצחה החיילי הוא ההבטחה שזכרו של אף נופל לא יישכח".

בטקס נאם אל"ם במיל' דני בן ארי, בנה של האלחוטאית מירה בן ארי ז״ל וסיפר על נפילת אימו: "אימי, מירה בן ארי, לוחמת ואלחוטאית שנפלה בקרב ניצנים יוני 1948 והיא בת 22. כבר בצעירותה, עסקה מירה בפעילות מחתרתית בשורות הלח"י. בגיל 17 הצטרפה לקבוצת צעירים מתנועת הנוער הציוני שהקימו את קיבוץ ניצנים שבדרום וגויסה לגדוד 53 של גבעתי בתפקיד האלחוטאית, עברה קורסים להפעלת מכשירי קשר, נשלחה להדריך מפעילי קשר בקיבוצים ובמושבים ואף זו שכיוונה באמצעות הקשר את אניות המעפילים בכדי שלא יפלו לידי הבריטים שארבו בחוף ניצנים. ב-מאי 1948 פונו ילדי ניצנים ב"מבצע תינוק" ואני ביניהם. לאחר קרב מר בו נהרגו 33 לוחמים, פרצו הכוחות המצריים את הגדרות".

"׳הקרב אבוד׳, שידרה מירה בקשר למג"ד 53 של גבעתי, 'משמידה ומטמינה את המכשיר והצופן ויוצאת להילחם'. מירה ומפקד ניצנים נכנעים ומניפים גופיה לבנה. מפקדה נורה ונהרג. מירה שלפה את אקדחה, ירתה והרגה את הקולונל המצרי שעמד מולה. ירייה מאקדחו של הקצין המצרי ומירה צנחה אל מותה. בליל פינוי הילדים נפרדה ממני אימי וטמנה בכיס המכנסיים שלי את צוואתה המיועדת לאבי. המכתב נמצא לאחר שאימי נהרגה:
'אני אכתוב רק כמה מילים, ואתה בטח תבין כי אינני יכלה לכתוב, פשוט זה קצת קשה, יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף-פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכול. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה. אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, למען שיהיה אדם חופשי בארצו. תבקר אותו הרבה, ותמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי,
מירה'".