קשר"חית 401 וקשר"ג 12 על התקשורת בלבנון - ושני פינויים שהתחילו כשיחה בקשר

"אחרי חיסול חמינאי, נערכנו לתגובת חיזבאללה וחידוש המערכה בצפון", כך משחזרת רס"ן י', קצינת התקשוב של 401, את הימים שקדמו לכניסתה יחד עם החטיבה ללבנון. "יומיים אחר כך, התחלנו בפשיטות ממוקדות עד קו הכפרים השני, ותוך פחות משבועיים - כבר התקדמנו לקו הכפרים הרביעי". 

משימתם של קציני וקצינות הקשר, כמו רס"ן י', היא למפות את השטח, ולפרוס מעליו רשת תקשורת יציבה ועם זאת נסתרת מעיני אויב. אך הקרקע בגזרה זו, הייתה מאתגרת במיוחד: "מה שהכרנו ואיך שידענו לפעול לפי אזורים שהיינו בהם בעבר, כמו עזה למשל, שונים לחלוטין ממה שחווינו כאן. החל מוואדיות מאוד עמוקים, דרך תשתיות חיזבאללה ועד לשטחים מיוערים, שבכולם צריך לצפות להיתקלויות".

ואכן, גם מבלי להיות מומחים בתחום, לא קשה לדמיין איך המאפיינים הגיאוגרפיים של לבנון עלולים לשבש שדרי תקשורת. בסוף מדובר בגלי קרינה, ואפילו הם לא יכולים לחדור צלע הר. או כפי שרס"ן ג', קשר"ג 12 בגולני, מנסח מנסיונו בגזרה: "בגדול, כל מה שקורה בתוך הליטני נשאר בתוכו, וכל מה שמתרחש בחוץ - לא יחדור פנימה". 

"וזה לפני שמתחשבים במזג האוויר הקשוח, או באיומים המתפרצים", הוא מציין, "באחד הלילות למשל, רחפן נפץ חיפש את המערכת שלנו, וממש ניסה להשמיד אותה ספציפית. רק בזכות ההסוואה שהקמנו, הוא פגע ברכב רגיל שעמד ריק במקום". זו הייתה רק הכנה, לאיום שיפגשו שוב גם בכיבוש הבופור.

לכן, לאורך התקופה, צה"ל פיתח שיטות שונות לעקוף ולהתמודד עם הבעיה. "401 למשל, הייתה החטיבה הראשונה שהכניסה את ה'פטל' (פלטפורמה תקשובית) לכפר מעבר לגבול", מספרת הקשר"חית, "זה בעצם איפשר לפתוח זווית מאוד גדולה על פני אזור הלחימה. היתרון בא לידי ביטוי במיוחד כשהכוחות שלנו היו צריכים ללכת בתוך ואדיות, איפה שבעבר לא יכולנו למקם אמצעים בגלל שהמרחב היה מאוים מדי".

"בדרום הגזרה, יש ואדי אחד שנקרא 'עיון'", היא מדגימה, "הוא מאוד מחורץ, ובהתחלה החלטנו לחלוף על פניו, אבל לאור מספר היתקלויות, לא הייתה ברירה אלא להיכנס רגלית. במשך ימים שלמים, שני גדודים סרקו שם - משהו שתוכנן לקחת כמה שעות, אבל בעקבות אופי המרחב, היה צריך פעולה מעמיקה יותר. ובתוך זה, התפקיד שלנו היה לוודא שתמיד יהיה אפשר לשמוע ולדעת בדיוק מה קורה ברגע נתון".

את המשמעות של הקשר הרציף, רס"ן י' חוותה מקרוב לאורך שמונת החודשים שהיו השריונרים בלבנון, וגם במספר אירועים לפני. אחת הפעמים הייתה עוד בעזה, כשמח"ט החטיבה, אל"ם אחסן דקסה ז"ל, נפל: "ב-13:00 באותו יום, עוד היינו איתו בהערכת מצב בקשר מהקדמית. בערך שעה וחצי אחר כך קראו לנו מהר, אחרי שמטען התפוצץ בזמן שהמפקדים סרקו תוואי שטח חדש".

"משם הכול כבר התגלגל", היא ממשיכה, "התחלנו שרשרת פינוי, אני בקשר, הרמ"ט נמצא לידי, מנסים רגע לקבל תמונת מצב, להחביר את המחלצים וגורמי הרפואה לסמטה הנכונה. בדיעבד התברר שפלטפורמה תקשובית שמיקמנו בג'באליה הצליחה לקלוט את מכשיר הקשר של קצין האג"ם, וכך למעשה שמענו על האירוע".

"הנפילה שלו הייתה מבחינתי, כמו כאפה לפנים. כזאת שמזכירה לך שהחיים קצרים וצריך לדעת להיות מאושרים. אחסן ז"ל היה אומר על כל דבר 'אודרוב' - קדימה, יאללה, להמשיך. הוא היה מסוג האנשים שלא חשבת שיכול לקרות להם משהו". 

"בסוף צריך לקום מאירועים קשים שכאלו", היא ממשיכה, "לחבק את האנשים, ולהתחיל לתמוך מקצועית במח"ט הנכנס. גם כשבידרמן (אל"ם מאיר בידרמן, מחליפו) נפצע, הייתי גם כן בחמ"ל. זו הייתה מכה לבטן. אבל הוא נלחם בשיניים, וככה גם אנחנו ושאר הלוחמים. זו משימה חשובה, שאי אפשר להפסיק באמצע".

עם המשפט האחרון, קשר"ג 12 יכול להזדהות במיוחד: "עד לא מזמן, יעדים כמו הבופור נחשבו לאתגר מסובך. ועכשיו, כשהצלחנו לטפס את ההר ולהתמודד עם כל המכשולים במעטפת, זה היה כמו לשבור מחסום מסוים. זו הוכחה אחת מתוך רבות ליכולות של הגדודים והיחידות שלנו".