"מי שאמור להסתתר זה המסיתים ולא החיילים"

רחבת הגיוס בתל השומר מלאה עד אפס מקום בבני ישיבות ובמשפחותיהם. דמעות ההתרגשות של בני המשפחה מוסתרות כמעט לחלוטין על ידי מצלמות וטלפונים שמתעדים את המתרחש: צעירים חובשי כיפות רוקדים במעגלים, מניפים את דגל ישראל ואת דגל הישיבה ממנה באו, שרים בקולי קולות ומתופפים.

"הגאולה פה, הריח של הגאולה פה!", צוהל אחד ההורים, "מה שקורה פה הוא נס, זה סיום מסכת ממש בתוך הבסיס! השמחה יותר גדולה מבחתונה, והנערים, ריבונו של עולם, אם הם לא החיילים של דוד המלך בעצמו, הם חייליו של בן דוד המלך (חיילי המשיח - ט.ס.)".

בתוך כל ההמולה הזו פוגש אותנו רס"ל יחיאל רדוצקי, חרדי בשנות השלושים לחייו, לבוש מדי קבע וציציות ונושא נשק. "אני קצין תורן היום, עזרתי הבוקר עם הגיוסים ועל כן הרובה", הוא ממהר להסביר.

צה"ל הקדיש מדור שלם לחבר'ה שלא מתגייסים

האזור אליו מוביל אותנו יחיאל, בצדה השני של לשכת הגיוס, שקט בהרבה. המסדרונות הריקים של מדור "בני ישיבות" יתמלאו מאוחר יותר היום במאות אברכים, שככל הנראה ידחו בשנה נוספת את גיוסם לצה"ל.

"צה"ל הקדיש מדור שלם לחבר'ה שלא מתגייסים", אומר יחיאל, עוזרו של ראש המדור. "רובם מגיעים לכאן, מגישים טופס דחיית שירות, וכשאנחנו רואים שהם באמת בני ישיבות, דוחים את השירות שלהם בשנה. כך  עד גיל 24, עם קבלת 'פטור עילויים'".

בין חילוני לחרדי

"מאחורי הגדר יש נערים שמתגייסים לשדה הקרב, ומצדה השני ישנם מאות שחוזרים לישיבה", מתאר יחיאל את המראה שנגלה לעיניו מדי יום ביומו. "כאדם מאמין אני חושב שבחור ישיבה אמיתי, שיושב ולומד תורה כל היום, ראוי לקבל פטור".

יחד עם זאת, לא כל מי שמתייצב במדור הוא אכן בן ישיבה שמקיים אורח חיים דתי, ועל כן לא כולם חוזרים בסוף היום לביתם, פטורים מגיוס. "בשלוש השנים האחרונות איתרנו כ-5,000 מתחזים", הוא חולק, "צעירים שבזמן שחבריהם יצאו לשדות הקרב, הם יצאו לשדות הבילויים. אותם אנחנו מגייסים".

"שואלים אותי פעמים רבות מה ההבדל בין חילוני לחרדי - למה חילוני יישלח למלחמה והחרדי יקבל שירות מפנק עם לימודים, במסגרת אחד המסלולים המיוחדים שהוקמו עבורם", משתף רודיצקי, שייסד בעצמו פרויקט שילוב חרדים בזרוע היבשה.

בסופו של יום, המשימה הלאומית שלנו, בעזרת הגיוס, היא העצמתה של מדינת ישראל

"התשובה היא שהרוב המוחלט של החרדים לא למדו לימודי ליבה, ולכן, בניגוד לחילונים, בגיל 18 הם לא יהיו מוכנים ללימודים אקדמיים ולעולם הגדול", הוא מסביר. "חרדים שישרתו בצבא ויקבלו כלים לאזרחות, יוכלו להשתלב טוב יותר בחברה הישראלית ובכלכלתה. בסופו של יום, המשימה הלאומית שלנו, בעזרת הגיוס, היא העצמתה של מדינת ישראל".

למרות שמספר החרדים שמשרתים כיום בצה"ל הוא הגבוה ביותר מאז הקמתו, ומראה של חייל חובש כיפה שחורה כבר אינו נדיר כבעבר, עדיין ישנם גורמים בזרם החרדי שלא מקבלים זאת.

"יש אנשים שמסוגלים לפגוע באחר בגלל הבחירות שעשה", אומר יחיאל בכאב. "נתקלתי במקרים רבים של חיילים שספגו יריקות, קללות, מכות, או נזרקו מהבית, גם על ידי ההורים. היה בחור שנזרק החוצה באמצע הלילה, שחפציו הושלכו מהחלון על ידי המשפחה. 'בחרת להיות חייל, אז תישא בתוצאות', נאמר לו".

לעומת שאר החיילים, שחולמים על רגע החזרה הביתה מהבסיס, שמצפים לארוחת השישי המשפחתית ולזמן איכות עם האחים והחברים, חיילים חרדים, מספר יחיאל, לא פעם מחכים לרגע בו יחזרו לבסיס. "הבית שאמור להיות החממה, המקום הבטוח, הופך לזירת קרב. קיימת אווירה שחייל צריך לפחד מעצם היותו חייל, וגם אם ההורים יחבקו אותו - השכנים עלולים לזרוק עליו אבן".

הדברים הקשים אותם מתאר יחיאל לא פסחו גם עליו, כצעיר חרדי שבחר להצטרף לצה"ל: "כשהתגייסתי, ספגתי מכות והצקות. חלק גדול מחבריי ניתקו קשר, הפנו לי גב וזלזלו בי. ביום הגיוס אמא ליוותה אותי ברגל ממאה שערים ללשכת הגיוס. יכול להיות שהיא בכתה אחרי זה, אני לא יודע".

"בתחילת השירות הרגשתי פושע"

בגיל 18 הוא עוד חלם להיות רב כמו כל חבריו לישיבה. קריירה צבאית לא הייתה בראש מעייניו, והוא לא חשב ללכת כנגד הזרם. ארבע שנים מאוחר יותר, רדוצקי, שהבין שאינו מסוגל ללמוד יום שלם והחליט לצאת "לעולם הגדול", התייצב בלשכת הגיוס, הפעם בלי טופס דחיית שירות.

"היה שם תור ארוך של חרדים, הכל שחור-לבן", הוא מתאר, "כולם הגישו את הטופס, וכשהגיע תורי אמרתי: 'באתי לבטל מעמד'. שאלו אותי האם אני משוגע, והאם אני רוצה פטור משירות בגלל סעיף נפשי. כשאמרתי שאני רוצה להתגייס היו כאלה שצחקו עליי. לקח לי שעה לשכנע אותם שאני רציני".

לא הפסיק להדהד בראשי הקול שאמר 'מה אני עושה?' ו-'זה אסור!'

"בתחילת השירות הרגשתי פושע. מצד אחד הרגשתי טוב להיות חלק מצה"ל ולתרום למדינה, אך מצד שני לא הפסיק להדהד בראשי הקול שאמר 'מה אני עושה?' ו-'זה אסור!'. אני חונכתי לכבד חיילים, אבל להיות חלק מזה-" הוא עוצר לרגע, מחפש את המילה המתאימה ביותר, "וואו!"

"היה לי קשה כשהתגייסתי. לקחת בחור שגדל במאה שערים, להלביש אותו במדים ולהגיד לו להצדיע לדגל זה שינוי תודעתי מטורף", מספר יחיאל, "מצד שני, גיליתי שיש לי יכולת להשתלב, דברים שלא הצלחתי בישיבה אני מצליח בצה"ל. ראיתי שאני עוזר לאחרים, שטוב לי", הוא אומר והחיוך מתרחב על פניו. "אני שמח שעברתי את התהליך הזה כי כיום אני יכול לסייע לאחרים, אני מבין את הקושי שהם חווים".

אבל למרות המכשולים שצלח, יודע יחיאל שלא מעט משוכות עדיין עומדות והדרך ארוכה. "אני לא יכול להגיע לבית של ההורים שלי על מדים. בהתחלה הייתי עושה את זה, עד שהובהר לי בצורה מאוד ברורה שעדיף לי שלא", אומר יחיאל בעיניים בורקות. "אני משתמש בפטור מדים, למרות שאני לא אוהב אותו - מי שאמור להסתתר זה המסיתים ולא החיילים. חייל צריך להיות גאה בעצם היותו חייל. אני גאה להיות חייל".

"אני יכול להבטיח שבשכונת מאה שערים גרים כמה וכמה חיילים, אך רק ההורים שלהם יודעים על כך. אגלה לכם סוד: אולי גם הם לא יודעים", הוא מכריז. "במקום ללכת בגאווה במדים, הם מורידים ראש, ואילו המסיתים, לעומתם, עושים זאת בריש גלי. הגיע הזמן שזה יהיה הפוך, שמי שרודף חיילים יתבייש בזה. אבל אנחנו כאן ואף אחד לא ישבור אותנו. שיעור הגיוס עולה, עוד ועוד מקומות נפתחים עבור חרדים! החרדים שמתגייסים - זה העתיד".