"האחדות - תנאי הכרחי לקיומו של עם ישראל"

את תפילות יום הכיפורים אנו פותחים באמירת "כל נדרי", וכהקדמה ל"כל נדרי" מכריז שליח הציבור ואומר "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". גם תפילת כל נדרי עצמה באה, על פי חלק מן הפירושים, לבטל ולהפקיע את החרמים והנידויים שהיו נהוגים בקהילות ישראל בגלות, ולקבוע שישנו יום אחד בשנה – יום הכיפורים – שבו העם כולו מתאחד: אין צדיקים ואין רשעים, אין מובחרים ואין עבריינים, אין מנודים ואין מוחרמים. איש אינו נותר "מחוץ לגדר", איש אינו חש שאין לו מקום.

אחדות שלמה ופשוטה היא הפותחת את יום הכיפורים, ומכוח אחדות זו, אנו נושאים עינינו בתפילה ובתקווה שנזכה לכפרה המובטחת ביום הכיפורים.

מייד לאחר כל נדרי, נהוג בקהילות אשכנז לחזור שלוש פעמים על הפסוק מחומש במדבר (ט"ו כ"ו): "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה". נשאלת השאלה: מדוע בחרו מסדרי התפילה לשבץ דווקא פסוק זה, העוסק בקורבן חטאת, ולא בפסוק שקשור באופן ישיר יותר ליום הכיפורים? דומני, שהתשובה לכך היא שפסוק זה מדגיש פעמיים את המילה "כל": "לכל עדת בני ישראל ... לכל העם". זהו אופיין המיוחד של הכפרה והסליחה ביום הכיפורים, שהן מקיפות את האומה כולה. 

את הפרק האחרון ב"אורות התשובה" הקדיש מרן הראי"ה קוק זצ"ל, למשמעות המיוחדת של מושג התשובה עם תחיית האומה בארץ ישראל. הרב קוק מסביר, שעצם הרצון וההשתוקקות של עם ישראל לשוב לארצו – יש בהם תשובה עמוקה ומיוחדת. אכן, לפני אלפי שנים גלינו מארצנו, והבית השני נחרב מפני שנאת חינם. על כן, התשובה והשיבה לארץ אבותינו תלויים ומותנים בראש ובראשונה באהבת חינם ובאהבת אדם.

חשבון הנפש של היחיד, הקהילה, העם והחברה, מוביל בעיניי לתביעה בלתי מתפשרת לאחדות. כאשר נכנסתי בשנה החולפת לתפקיד הרב הראשי לצה"ל, וניסחתי את חזון הרבנות הצבאית, בחרתי להציב כחלק בלתי נפרד מן החזון את הקביעה כי "הרבנות הצבאית תפעל לקירוב לבבות ולהעמקת האחדות".

אכן, בהיות הרבנות הצבאית שותפה למשימות המוטלות על צבא ההגנה לישראל, כולל החזון מרכיבים נוספים, כמוכנות לכל תרחיש בשגרה ובחירום, וסמכות הלכתית לחיילי צה"ל ולמפקדיו. אך בצד משימות חשובות אלה, העומדות בליבת תפקידנו ועשייתנו, הצבתי בנשימה אחת גם את התביעה לקירוב לבבות ולהעמקת האחדות בקרב חיילי צה"ל ומפקדיו. מאז ומקדם הייתה האחדות תנאי הכרחי לקיומו של עם ישראל, אך בימינו אנו אני חש כי מדובר על צו השעה של ממש.

הנידויים והחרמים שהוזכרו לעיל אינם נהוגים בימינו, אך לצערנו לא פעם אנו עדים לאווירת מחלוקת, המבקשת לעמת ולהעצים את המחנאות והפלגנות.

יום אחד בשנה מאפשר לנו להתעלות מעל לאווירה זו, ולהתייצב לפני הקב"ה יחד. על חניית ישראל למרגלות הר סיני קודם מתן תורה דרשו חכמינו "כאיש אחד בלב אחד". אירע מה שאירע, ובחלוף מאה ועשרים יום ממתן תורה, ירד משה מן ההר ביום הכיפורים, לאחר שנתבשר "סלחתי כדבריך". אותה אחדות שקודם מתן תורה, שבה ונגלתה לעין כל ביום הכיפורים, יום כפרתנו ואחדותנו.

מי ייתן ונזכה לדבוק באחדות זו, ומכוחה נתברך כולנו בגמר חתימה טובה, ובשנה טובה ומתוקה.

הרב הצבאי הראשי,
תא"ל אייל קרים