"את השורות הבאות אני מבקש לייחד לאותם 'ג׳ובניקים' ולמבקריהם המצקצקים"

השבוע נזכרתי שוב באיש היקר לליבי מאוד. נזכרתי בסרן סלאח זידאן ז״ל, מפקד פלוגת המפקדה המסור והאהוב של גדוד 12, שנפל בעת שהוביל שיירת אספקה למוצב ברצועת הביטחון בלבנון עליו פיקדתי.
סרן זידאן היה איש קבע בחיל הלוגיסטיקה, מאלו אשר מכונים היום בלהט הוויכוח על אנשי הקבע ותנאיהם "ג׳ובניק".

״אין לנו בעיה עם הפנסיות ללוחמים״, אומרים המקטרגים, ״רק שלג׳ובניקים ממש לא מגיע״. את השורות הבאות אני מבקש לייחד לאותם ״ג׳ובניקים״ וגם למבקריהם, אלה המצקצקים למראה הרכב של השכן המשרת החונה ליד הבית לפנות ערב, אך שוכחים - או אולי מעדיפים לשכוח - את השנים האחרות, ההקפצות החוזרות ונשנות, את הכוננויות וההסלמה המתרחשת בדיוק באותה חופשה משפחתית המבוטלת או הנמשכת בהרכב חסר, כל אלו אינם משרתים נהנתנים.

ה״ג׳ובניקים״ האלה, אשר לגביהם נוטים לשכוח את השירות בבסיסים רחוקים ובתנאי שירות של בסיס צבאי, וגם את מעברי התפקיד ותקופות הלחץ שהן מייצרות למשרת ולמשפחתו. 
ה"ג'ובניקים" האלה הינם מאות משרתי קבע מסורים ומקצועיים מהמערך הטכני, הלוגיסטי, והטכנולוגי העומדים מאחורי כל תקיפת קרב של חיל האויר. הם שאחראים על כשירות המטוס, הספינה והטנק. הם שמוקפצים תכופות לתת פתרונות ביום ובלילה, הם אשר צה״ל - ואזרחי ישראל כולם - חבים להם רבות כל-כך.

לפני מספר חודשים, לאחר כשלושים שנות שירות, מרביתן כמפקד קרבי בגולני, ברצועת הביטחון בלבנון, בקסבה של שכם, בג'נין, בעזה וברפיח - נפלה בחלקי הזכות להתמנות לראש אגף כוח האדם בצה"ל. ככל המפקדים הבכירים בצה"ל, אני מקדיש זמן ניכר ותשומת לב רבה להשארת הטובים והמתאימים לשירות קבע. במונח "שירות" מקופל עולם ומלואו. פה טמון הסוד כולו. צה"ל אינו מקום עבודה ולא מפתחים בו קריירה אישית. משרתים שירות קשה ותובעני הכולל ויתורים רבים, משפחתיים ואישיים.

אך השירות בצה"ל, יותר מכל, כרוך בסיכון חיים ובאחריות לחיי אדם ואין לכך מקבילה בשוק העבודה האזרחי. 
המשרתים הצעירים שבוחרים להמשיך ולשרת בצה"ל עושים זאת בראש ובראשונה מתוך תחושת משמעות, שליחות עמוקה ואהבה לאנשיהם. הם גאים להשתייך ליחידה ולהיות חלק מחבורה איכותית. הם נשארים, בין היתר, בזכות מפקדים ומפקדות המהווים בעבורם מודל לחיקוי. וכן, הם נשארים גם בזכות ההוקרה, ההערכה והאהבה שהם מקבלים מעמם.

אני יודע זאת כי הייתי שם. כל אלה גרמו לי שוב ושוב להאריך חתימה ולבחור בשירות קרבי, קשה ותובעני בכל פעם מחדש.
אני יודע גם כי התגמול למשרתי הקבע ולגמלאי צה״ל הם סוגיה רגישה. קל יותר לדבר על הצורך בהצטיידות בטילים יקרים, בסוללת כיפת ברזל וב׳מעיל רוח'. קשה יותר לדבר על תגמול ושכר. ובכל זאת אני מבקש להביט לתלוש השכר בעיניים.

ההסדר החדש שגיבשנו ואושר בממשלה הוא פשוט, מידתי והגון. הסדרנו את הקיים. לא דרשנו ולא הגדלנו. ההפך הוא הנכון - צמצמנו. השלמות אלו ניתנות למעלה משישים שנה מכוח חוק והחלטות ממשלה. הסדרים דומים, ואף נדיבים מהם קיימים במגזרים רבים אחרים. הוא מתעדף לוחמים ולוחמות וכל הסוגיות שהתבקשנו לתקן בעבר אכן תוקנו. הקטנו את שיעור ההשלמות ובכך הבאנו לחיסכון של כ- 50-70 מיליון שקלים בשנה יציבה.
 הדיון הציבורי הער, הביקורתי והנוקב הוא חשוב ואף הכרחי. אך, זה שהתפתח לאחרונה הוא מוטה, לא מדויק, מגמתי ובמעמד צד אחד. יש המציגים את משרתיה הנאמנים של המדינה כנהנתנים, מדושני עונג השודדים את הקופה הציבורית.

כריכתן של 'השלמות הפנסיה' בסוגית שכר חיילי החובה ויצירת מצג שווא לפיו ״המפקדים דאגו לפנסיה שלהם על חשבון חיילי החובה״ הן לא יותר מדמגוגיה המסוכנת לאמון של החיילים במפקדיהם. אנחנו פועלים כדי להגדיל באופן משמעותי ואף להכפיל את שכר משרתי החובה. כולי תקווה שעוד נשמע בשורות בנושא.

צה"ל נבחן על השלם המתקיים בו, המורכב מפרטים רבים. איכות הצבא מושפעת באופן ישיר מאיכות משרתיו ומכאן ההכרח שהטובים ביותר יישארו. הם ימשיכו לשרת בצה"ל אם ניתן להם תגמול סביר, הוקרה, אמון ובעיקר את אהבת העם.