מי את נחמה הרשקוביץ?

29.09.1948

שלדון היקר, 

אולי אתה לא זוכר אותי - אני נחמה, בת 18 וחצי, יש לי עיניים ירוקות ושיער חום, אני גבוהה, ועכשיו אני לובשת מדים.
כן, כבר חצי שנה שאני חיילת. הייתי בנגב, נלחמתי שם, ועכשיו אני עובדת במשרד כקלדנית, ביחד עם עוד 150 חיילות. 

חבר שלי נהרג בקרב לפני ארבעה חודשים. אני עדיין לא מאמינה שזה קרה. החיים כאן בתל אביב השתנו. הכול בחאקי - האנשים, המכוניות, המוניות. הכול. אני מקווה שזה ייגמר בקרוב. 

שנה טובה ומבורכת

כך כתבה נחמה הרשקוביץ, מספר אישי 61612, מבסיס 146 בארץ ישראל, לשלדון פן - צעיר אמריקאי-ציוני, בדיוק לפני 73 שנה. הוא היה חבר בתנועת השומר הצעיר, וביקש ללמוד ממנה על אורח החיים במדינת ישראל הצעירה ועל מלחמת העצמאות שהתחוללה באותם ימים. בחלוף השנים הדפים הצהיבו בעליית הגג ונשכחו, עד שיום אחד, במהלך סידור שגרתי, מצאו את המכתב בנו של שלדון, קרטיס, ואשתו שרון, וידעו - הם חייבים למצוא את את אותה חיילת.

כך התחיל מסע חוצה יבשות, בניסיון להתחקות אחר עקבותיה של נחמה הרשקוביץ המסתורית. "קראנו את המכתב, וכל כך הוקסמנו מהדמות הזאת", מספרת שרון. "ראינו שעל המכתב יש שם מלא ומספר אישי, אז היינו בטוחים שזה אפשרי. אבל לא היה לנו מושג לאן זה יוביל אותנו".

20.03.2021

בשנת  1948 נחמה הרשקוביץ  הייתה חיילת בת 18.5  בבסיס  146 . יש לנו מכתב מרגש ששלחה להורי בעלי בארצות הברית באותה שנה.  במכתב נחמה מפרטת את  אירועי המלחמה והחיים בארץ. אשמח  למצוא את נחמה או את ילדיה ולהחזיר להחזיר את המכתב למשפחה

את המילים האלה פרסמה שרון במספר קבוצות פייסבוק, בניסיון למצוא קצה חוט לפתרון התעלומה. הפוסט הגיע גם אלינו, למערכת אתר צה"ל. החלטנו להרים את הכפפה, ולאחר מספר בדיקות, נוצר קשר עם החוקר הפרטי סאם זיברט, שלא יכול היה להישאר אדיש לסיפור. 

תחילה, נראה היה שהסיכויים למציאת הכותבת המקורית קלושים. המשפחה כבר התכוונה להרים ידיים, כשעדכנו אותם - הצלחנו למצוא אותה, היא נפטרה לפני 20 שנה. מצאנו את הבן שלה. 

26.04.2021

שלום רם, נמצא בידי מכתב מאת נחמה אייזנר (הרשקוביץ), שנכתב בימי מלחמת העצמאות ומתאר את חייה בארץ כחיילת. אשמח להיפגש איתך, להשיב את המכתב למשפחה ולשמוע עוד אודות אימך.

תודה, שרון 

שום דבר לא הכין את רם ואבי אייזנר, בניה של נחמה, לרגע בו יאחזו לראשונה במכתב שכתבה אמם, שנים לפני שהם נולדו. העיניים של רם מתמלאות דמעות, אבי מחווה על שיערו שסומר. הם לוקחים רגע ארוך לעצמם, לקרוא בשקיקה כל מילה שכתבה החיילת ההיא - אמא שלהם.

"היא לא סיפרה לנו הרבה על הימים בצבא. לא ידעתי שהיא הייתה לוחמת, ולא ידעתי שהיה לה חבר שנהרג", מודה רם, "אבל כתב היד, הניסוח, ההתכתבות הזאת - זה מתאים לה בדיוק. היא תמיד הייתה מוקפת בחברים, שולחת ומקבלת מכתבים, היה בה קסם שאי אפשר היה להתעלם ממנו". 

אל השיחה מצטרף בזום, היישר מניו-יורק, גם שלדון פן עצמו, שחגג יום הולדת 90 לפני חודשים ספורים. "בשבילי היה מאוד מרגש להתכתב עם נחמה אז, כי לא הכרתי אנשים מישראל והיה לי חשוב לשמוע על המצב במדינה. הדואר היה איטי, אבל הצלחנו לשמור על שגרה של התכתבות. זה המכתב היחיד שנשאר לי מהתקופה הזאת", הוא מספר.

"אני מצטער שלא יצא לי לדבר איתה מאז, אבל אני אסיר תודה על ההזדמנות לדבר איתכם עכשיו. אתם הילדים שלה ובאיזשהו מובן, כשאני מדבר איתכם זה כאילו שאני מדבר איתה שוב".

יושבי החדר כולם מרגישים את החיבור המיוחד, כמעט קוסמי, בין המשפחות. כשמשפחת פן מצאה את המכתב, הם לא ציפו שמעבר למסמך היסטורי מרתק על ימי קום המדינה, הם הולכים לשנות את חייהם של שלושה אחים בצד השני של העולם, שכבר 20 שנה מתגעגעים לאמא שלהם, ועכשיו, זוכים לרגע אחד של חיבור מחודש איתה.