נאום ראש אכ"א בוועידת 'מקור ראשון'

לנאום המלא:
https://bit.ly/34OZlNz

 

שלום לכם,

מדינת ישראל תציין בעוד כמה חודשים 74 שנות עצמאות.

74 שנים שבהן המדינה מתפתחת, מתקדמת, מאותגרת וּמשתנה.

 

אך יש דבר אחד שלא השתנה חרף כל שינויי המציאות:

74 שנים שצה"ל משמש כִּצבא העם.

 

הערך היסודי נותר כשהיה:

צה"ל הוא צבא העם!

 

בְּפֶֿתח דבריי, אני מבקש לשתף אתכם בַּחוויה אישית וּמרגשת.

חוויה שאוצרת בתוכה רגע ייחודי, רגע ישׂרְאלי מזוקק

שממחיש בצורה היפה והאותנטית ביותר את היותו של צה"ל צבא העם.

 

לפני כמָה שבועות ביקרתי בִּבְֿסיס הקליטה והמיון

במחנה תל השומר ביום הגיוס לַחטיבת גבעתי.

 

כִּמפקד שגדל כלוחם ב'גולני', המפגש הראשון שלי עם החיילים היה בִּבְֿסיס הטירונים.

את הורֵי החיילים ראיתי בוכים מהתרגשות וּמִגאווה בטִקסי ההשבעה וקבלת הכומתה.

 

אבל בתפקידי כראש אכ"א, יש לי הזכות וההזדמנות, להיות שותף לְאַחַד הרגעים הקסומים בהוויה הישרְאלית;

הרגע שבו נערים וּנערות הופכים מֵאזרחים לְחיילים.

 

רגע שבו הורים, אחים ואחיות, לפעמים גם סבא וסבתא, עומדים ליד הנערים והנערות הצעירים

עוטפים אותם בחיבוקים, בִּנשיקות, בִּתפילות וּבִֿטפיחות על שכם,

בִּרְגשות מעורבים של דמעות, חששות, גאווה ותקווה.

 

ואז ברגע אחד, המתגייסים הטריים חוצים גדר,

עוברים שער, עולים לאוטובוס ועוברים

מידי הוריהם לידיו של צבא ההגנה לישראל.

ברגע הזה, נעמדתי בקו הגדר,

מימיני ראיתי אימא מתרגשת, מתפללת, דומעת

הנפרדת לשלום מבנה שמתחיל מסע שירות כלוחם בגבעתי.

משמאלי, מפקד המקבל את בנה וּמצטרף לִקבוצת מתגייסים טריים.

 

ניגשתי אליה, היא הייתה חנוקה מדמעות, שיתפה

בִּתחושות הגאווה והחששות שמֵציפים אותה.

והוסיפה: "אני סומכת עליכם".

 

בַּעבורי זה היה רגע מכונן.

 

אנו בצה"ל יודעים כי הרגע הזה, מקפל בתוכו אחריות עצומה.

הנער או הנערה עוברים לאחריותנו,

ולנו יש אחריות וחובה מוסרית כלפי החיילים הצעירים וּכְֿלפי הוריהם שמעבירים לידנו את היקר מכול.

ברגע הייחודי הזה, נחתם בין ההורים לבינינו חוזה לא-כתוב,

חוזה המבוסס על אמון שנפעל להיות ראויים לו,

ועל פיו, נאהב ונדאג לילדיהם החיילים,

נסכן אותם רק נוכח פני האויב

ונעשה הכול אבל הכול להחזירם הביתה בשלום.

 

ברגע הגיוס, מלבד ההיבטים האישיים שבו,

יש גם היבטים לאומיים

ואולי הוא תמצית הציונות כולה.

זהו רגע שבו נפגשים הלכה למעשה

אמונות וערכים עם המציאות עצמה.

רגע זה מייצג את ההשלמה של ההורים והמתגייסים הטריים עם הצורך לשרת בצה"ל,

מתוך הבנת האמת הפשוטה,

שלפיה, כדי להבטיח את החיים העצמאיים,

הריבוניים והחופשיים כעם בארצנו,

אנחנו חייבים צה"ל חזק.

 

מהו צה"ל חזק?

צה"ל חזק נשען בראש וּבַֿראשונה על אנשיו.

על האמון שניתן בצה"ל וּבָֿנו המפקדים,

על המוטיבציה לגיוס

וּבְֿעיקר על הגיוס לַיחידות הקרביות.

האדם – החייל, הערכים והרוח המפעמת בו הם מְקור העוצמה שלנו.

אם תרצו, כוח האדם הוא צה"ל.

וגם בשנת אלפיים עשרים וּשתיים האִמרה

"האדם שבטנק ינצח" – נכונה.

 

דוד בן-גוריון אשר הִתְוָוה את דמות הצבא הישרְאלי,

הבין אמת עמוקה הרלוונטית לאורך כל השנים:

עַם ישראל שב לארצו אחרי גלות ארוכה.

 

חזרנו לַמולדת – אבל למולדת נִשְקָפִים אִיוּמִים בלתי-פוסקים.

 

רק היכולת שלנו לאחוז בְּנשק וּלהגן על עצמנו

תבטיח את שְלום המדינה ותושביה.

וּבְֿנשק צריכים לאחוז טובי בנינו.

כפי שנאמר בהמנון הפלמ"ח:

"כל בחור וָטוב לַנשק כל בחור על המִשמר!".

 

השירות בצה"ל הוא חובה כלל-לאומית,

וַאני מוסיף ואומר: הוא גם זכות כלל-לאומית.

אי-אפשר להשאיר אותה לִקבוצות נבחרות.

 

הצבא אינו רק שיקוף של בשורת הציונות,

ואינו רק תנאי לקיום ריבוני של העם היהודי –

עצם היותו של צה"ל 'צבא העם'

מפיח חיים בְּרעיון הממלכתיות.

 

מדינה דמוקרטית עצמאית מחייבת ממלכתיות:

מחויבות לסמכות השלטונית,

העדפת האינטרס הציבורי הכללי,

אחריות לְכֹֿל האזרחים במידה שווה,

שוּתָפות עם הקהילה המדינית שבה אדם חי,

סולידריות חברתית,

ערבות הדדית.

כל אלו הם צה"ל.

מימי בן-גוריון ועד ימינו, צה"ל הוא נכס של אהבת ישראל.

 

צה"ל קולט צעירים מכל חלקי החברה הישרְאלית;

הוא המלכד והמחבר דתיים וחילונים, ותיקים ועולים,

תושָבי המרכז ותושָבי הפריפריה, יהודים ולא יהודים;

הוא רותם מאות-אלפים למטרה משותפת –

תוך הזדהות רגשית, אכפתיות, מוטיבציה לתרום

ורצון להיות שייך למשהו שהוא הרבה יותר גדול מן היחיד.

 

מכובדיי,

אני מאמין שרוב-רובו של הציבור הישרְאלי

מזדהה עם מה שתיארתי.

אבל, יש גם מי שסובר אחרת.

 

אנו עדים בשנים האחרונות

לַערכים מקודשים שיש המבקשים למוסס אותם,

עקרונות מוסכמים מועמדים בסימן שאלה,

לא מעט 'פרות קדושות' נשחטות.

מחקרים כאלה ואחרים –

חלקם, יש לומר, מוּטֶי אג'נדות –

מדברים על הצורך להחליף את 'צבא העם'

בצבא מקצועי, בצבא התנדבותי, בצבא כלכלי.

 

ביקורת היא הכרֵחַ, היא בונה וַחשובה

אבל אני מבקש לומר באופן חד וּבָֿרור:

 

מי שחושב כך, אינו מבין את הסיפור של צה"ל.

כי הסיפור האמיתי אינו כלכלה, לא כוחות שוק ולא "מה יֵצא לי מזה".

הסיפור הוא אֶתוֹס השליחות,

הַבְּעֵרָה הפנימית להגן על עם ישראל,

המוטיבציה לשמור על  הבית.

זהו המנוע הגדול שדוחף לשירות בעל משמעות.

זהו המנוע שגורם לִנערות וְלִנערים

לבחור בשירות 'קרבי' ומשמעותי.

 

אי-אפשר להחליף את גיוס החובה בצבא של שכירים,

הבאים לשירות רק כְּבַֿעלי מקצוע המַגיעים לִמקום עבודתם.

צה"ל הוא 'צבא העם' – ולא חברה בְּעַ"ם!

 

אין תחליף למסגרת נוקשה,

המקפידה על משמעת וסֵדר יום עמוס

תוך תביעת אחריות נוקבת מאנשים צעירים.

 

בשירות בצה"ל החיילים עוברים תהליך חישול והתבגרות

הם מקבלים עליהם אחריות למשימה,

אחריות לַחברים בצוות וּמחויבות ליחידה.

אחריות מצמיחה וּמעצימה.

זהו סוד ההצלחה של צעירי מדינת ישראל.

וזוהי הזדמנות שאסור לאף נער ונערה, המסוגלים לְכָֿך, לוותר עליה.

 

אני מבקש  לדבר על

מאפייני השירות הצבאי בעידן המודרני בִּשנת אלפיים עשרים וּשתיים,

כי אחרי ככלות הכול –

אוזנינו כרויות לזִרְמֵי-העוֹמֶק בחברה הישרְאלית.

 

באגף כוח-האדם חשוב לנו למַצות את המרב ואת המיטב מתוך המשאבים האנושיים, תוך התאמה לצוֹרכֵֿי צה"ל בְּכֹֿל רגע נתון.

 

אנחנו קַשובים לִרצונות הנוער,

וּמְתַעֲלִים את הקול הפנימי של המתגייסים למסלולים מתאימים –

בְּפִֿיקוד, בְּמַנהיגות וּבְֿאתגרים משולבים.

בעיניי, בראש וּבַֿראשונה, למי שיש היכולת, חשוב שיתגייס ל'קרבי'.

"כי קרבי זה הכי אחי".

אנחנו כְּחברה וּכְֿצבא צריכים לשאת את הלוחמים על כפיים,

כי הם חומת-המגן האנושית של מדינת ישראל.

 

במקביל, מי שמתאים לַיחידות הטכנולוגיות –

לִ-8200, לסב"ר (סייבר),לִשמונה אחת, יונחה וִיגוּיס לשם.

יחידות אלה הן חלק חשוב ונדרש בצבא,

כי אנחנו חיים בעולם עתיר-טכנולוגיה,

והמערכה מול אויבינו מתנהלת גם במישורים אלו.

 

יש לנו נוער נפלא.

אני רואה אותו יום-יום בִּיחידות השדה,

בַּמערכים תומכי הלחימה,

בִּבְֿסיסים עורפיים,

בַּיחידות הטכנולוגיות.

 

הרב קוק זצ"ל כתב ב-1906 את 'מאמר הדור'.

 

הוא זיהה את השוני בין הדורות הקודמים לבין דורו,

בדגש על המשמעות העמוקה שאותה חיפש מי שחי בדור התחייה.

 

אך הדור לא פחת. וגם בדור הנוכחי אין פיחות.

 

הצעירים עודם שומעים בתוכם את הקול הקורא להם ללכת בעקבות המשמעות – 'קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול',

בִּלשונה של חנה סנש.

 

אני מבקש לנצל את הבמה הזוֹ

כדי לשתף אתכם במהלכים חדשים וַחשובים

שאגף כוח האדם מוביל

כדי לְמַצוֹת את יכולותיהם של המתגייסים והמתגייסות,

להיטיב את תהליך המיון

וּלאפשר מיונים הוגנים

והנגשה שוויונית לִיחידות הצבא השונות.

 

אנחנו מְחַדְשִים, וּמְתַקְנים – את תהליכי המיון וההשׂמה.

 

החלטנו לתת הזדמנות שנייה וּלאפשר לשפר את ציון הדפ"ר.

כמו שיש מועד ב' בַּבַּגרות, או בַּפסיכומטרי,

מעכשיו גם בצה"ל יש מועד ב' למבחני הכישורים והיכולות.

 

בַּחצי השנה האחרונה,

מלש"בים עשו דפ"ר חוזר בשש שפות שונות.

 

בִּתחילת שנת העבודה הנוכחית

הנהגנו את 'יום המא"ה' גם לבנים.

 

קיימנו בפריפריה מבחני מיון

כך שמלש"בים רבים שוב לא נדרשו

לקום השכם בבוקר ולנסוע לאזור המרכז

כדי להתמיין לתפקידים באמ"ן,  

אלא הבאנו את המיונים למרכְּזי-המיון

בחיפה, בִּטבריה וּבִֿבְֿאר שבע.

אנחנו אף דואגים לסידורי הלנה למלש"בים מרוחקים           

המבקשים להגיע לגיבושי הסיירות.

 

התהליכים הללו הם שילוב של הבעת אמון בפריפריה,

והכרה בצורך של שוויון ההזדמנויות שעליו אנחנו מתעקשים.

 

כדי להרחיב את מַעגְלֵי ההשתתפות בשירות הצבאי,

אנחנו פועלים להכפיל את מספר העתודאים

שמשתייכים לאשכולות סוציו-אקונומיים נמוכים.

 

אנחנו מגייסים מלש"בים המתמודדים עם בעיות נפש,

כאלו שבֶּעבר היו מקבלים פטור משירות.

 

קידמנו תוכנית בשם 'תכל'ס' – לגיוס נוער בסיכון לשירות טכני –

אשר רוב הסיכויים שלא היו מתגייסים לולא התוכנית.

השנה הִשקנו תוכנית יחידה בעולם שבה אנו מגייסים

בני וּבְֿנות נוער על הרצף האוטיסטי.

יש עלייה מתמשכת במספר המתנדבים לצה"ל,

שישרתו בתפקידים משמעותיים.

 

ארצה לשתף בחוויה נוספת,

מביקור שערכתי בחודש שעבר,

ביקור מיוחד במינו, בִּבְֿסיס 'פלמחים'.

 

בְּפַֿלמחים זכיתי לפגוש שבעה חיילים בעלי מוגבלויות,

שהצטרפו בהתנדבות לשורות צה"ל

במסגרת התוכנית 'גדולים במדים'.

 

חיבקתי אותם, חבשתי להם כומתות,

הענקתי לדניאל, חייל-מתנדב עיוור, סיכת גולני.

אבל יותר מכּוֹל התפעלתי מן הרוח הנדירה שמפעמת בהם.

 

הרצון של הצעירים הללו

להיות שייכים לִ'צבא העם' ולתרום להצלחתו,

מעורר השראה כבירה.

אם הם יכולים וּמתעקשים לשרת בצה"ל – כל אחד יכול.

גם בזכותם יש לנו

צבא טוב יותר,

עִם מפקדים טובים יותר

והם חלק מהפסיפס הצה"לי המייצר חברה טובה יותר

וּמדינה טובה יותר.

 

כל אלו הן דוגמאות נבחרות לתהליכי כוח-אדם חדשים.

תהליכים הממחישים יותר מכול

כי גם בשנת אלפיים עשרים וּשתיים צה"ל ממלא תפקידים חברתיים חשובים

וּמשמש גורם מלַכּד בפסיפס האנושי המרהיב

המתקיים בחברה הישרְאלית.

השיח הכלכלי-תועלתני שנוגע לשירות בצה"ל,

מתעורר בִּתקופות של שקט ביטחוני יחסי – ולא בִּכְֿדִי.

 

בִּימי שגרה קל לנופף בדגל של 'צבא מקצועי-התנדבותי',

במקום מודל 'צבא העם'.

 

אבל כל אדם בעל  יושרה בַּאוּלַם הזה, וגם מחוצה לו,

יודע שאין דרך לחזות את תהפוכות המזרח התיכון.

 

ישראל נטועה באחת השכונות הקשוחות והמסוכנות בעולם.

 

הנסיבות האסטרטגיות, הביטחוניות  והמדיניות,

במרחב שסובב אותנו, יכולות להשתנות בְּכֹֿל רגע.

משום כך צה"ל הוא גוף ייחודי.

 

השליחות וההקרבה הנדרשות מחיילינו

אינן עומדות באף מבחן של השוואה

וּבְֿוודאי שלא השוואה מול גוף מקצועי-כלכלי

יהיה אשר יהיה.

 

בשיח על עתיד צְבא העם

מַרבים לעסוק במונחים של כמות מול איכות.

הפנטזיה על צבא קטן יותר,

אך איכותי באותה מידה, או אף איכותי יותר –

היא בדיוק כזו: פנטזיה.

העובדה שטובי בנינו וּבְֿנותינו

מתגייסים היום לשירות משמעותי

היא פרי של ערכים, שליחות וחינוך מהבית –

אך היא גם פרי של קונצזוס.

 

אנחנו צריכים את צבא העם לא רק ליום פקודה,

לא רק כְּבַֿסיס לשירות המילואים

ולא רק לתרחיש קיצון כזה או אחר.

המציאות שאיתה מתמודדת מדינת ישראל

באופן יום-יומי, בְּכֹֿל החזיתות והגבולות

היא כזו שמחייבת מֵהחברה להקדיש

את מיטב וּמרב היכולות האצורות בה

להבטחת ביטחונה של המדינה.

                                                                                                                                        

אני עצמי ביצעתי את רוב תפקידיי כִּמפקד לוחם.

לפני שש-עשרה שנים, במלחמת לבנון השנייה,

חציתי את גבול הצפון לתוך לבנון –

עם חבריי המפקדים ועם פְּקודיי בַּחטיבת 'גולני'.

 

כשראינו מאחורינו את האורות של אביבים, יפתח וּמלכיה,

היה ברור לנו לָמָה אנחנו שם.

אותו דבר עשו לפני שמונֶה שנים לוחמינו במבצע 'צוק איתן' בדרום.

כשהם נכנסו לִרצועת עזָה,

הם ידעו שהם חוצצים בגופם

בין נתיב העשרה, שְׂדרות וקיבוץ ארז, לבין ג'באליה וּבֶֿית חנון.

וְכַֿך עשו ועושים חיילות וחיילי צה"ל לאורך כל שנות קיום המדינה.

 

זאת הרוח, זו השליחות, זו המשמעות,

זאת האמונה בצדקת הדרך, זהו הקול הפנימי.

 

אין ולא יהיה תחליף לִ'צבא העם'.

 

 

תודה רבה לכם!